1 צפייה בגלריה
גדעון סער, דוד בן גוריון ובנימין נתניהו
(צילום: קובי קואנקס, דוד רובינגר, הדר יואביאן)
בנחישות ובאומץ הקים דוד בן גוריון את מדינת ישראל. אם היה נכנע לאולטימטום האמריקני לדחות את הכרזת המדינה, כפי שהמליצו לו רוב שרי הממשלה הזמנית, אולי לא הייתה מוכרזת כלל. לו נכנע שנה אחר כך לאולטימטום האמריקני לא לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, אולי לא הייתה היא עיר הבירה. אילו נבהל מהאיומים לא לבנות כור גרעיני, אולי לא היה כור. אפשר לייחס לו עוד מאות החלטות כאלה.
אבל בן גוריון לא היה חף מטעויות, ואחת הגדולות שבהן היא הדרך שבה בחר להעביר את השלטון לבאים אחריו. משה שרת נכנס לתפקידו ב-1953 ולא זכה ליום אחד של נחת מקודמו, שעשה הכול כדי להציג אותו כאדם שלא כשיר להנהיג, לנהל ולקבל החלטות. הוא זלזל בו במופגן ועלב בו בכל הזדמנות. לבסוף שרת ויתר. היו אלה שנתיים שבהן הותר לשד תפקיד ראש הממשלה.
ניתן לומר שהאשם היה בשרת (ההיסטוריונים יטענו אחרת), אבל הדוגמה הבאה לא איחרה לבוא. ב-1963 הוחלף בן גוריון בלוי אשכול, איש אמונו ונאמנו. הוא השאיר את כל הצוות האישי של קודמו וביקש את אמונו בידיעה שממילא כל דבר יובא לידיעת הזקן. הוא לא חשש מכך אלא ראה בבן גוריון מורה דרך. אלא שמאז בן גוריון פגש בו פעם אחת בלבד וגם בה דחק בו להקים ועדת חקירה ממשלתית לעסק הביש. לו נענה אשכול לבקשה, לא הייתה לו ממשלה.
יש לעשות הכול כדי לשמור על עליונות הכוח הציבורי המתממש באמצעות הצבעה, ולצמצם את יכולתם של גורמים מקצועיים לגבור על הכוח הזה. לא בכדי אין תקדים לחוק כזה במדינות אחרות
מאז אטם בן גוריון את אוזניו וסירב להיפגש עם אשכול, לייעץ לו או לסייע לו. הוא אף החרים את הלווייתו כמה שנים לאחר מכן. על דבר אחד בן גוריון לא ויתר: על רגש הנקם. בן גוריון נהג בראשות הממשלה כדמוקטטור. אשכול היה ראש הממשלה הדמוקרטור הראשון.
לאורך השנים שחלפו מאז נשחק תפקיד ראש הממשלה עד דק. קשה מאוד להנהיג מדינה כשאתה כבול במאות שלשלאות פוליטיות, סטטוטוריות, רגולטוריות וביורוקרטיות. קשה עד בלתי אפשרי. ובמקום שמישהו יעצור את המסלול המסוכן הזה של החלשת התפקיד, אנו עדים כיום לשני מהלכים בכיוון ההפוך.
הראשון נעוץ כמובן בהתנהלותו של בנימין נתניהו, שמרגע הקמת הממשלה עושה הכול כדי להתיר את דמו הפוליטי של נפתלי בנט. דווקא זה שעד לאחרונה היה כל כך רגיש לכבודו ומעמדו, מגחך כעת כשנשמעים דברי נאצה במליאה, מתדרך בתקשורת על חוסר הניסיון והלגיטימיות, מפגין זלזול וממהר להשפיל. כשהתעלם מראש הממשלה בטקס חילופי ראש שב"כ הוא יצר תקדים נוסף באפסיותם הגדולה של הפוליטיקאים.
לגדעון סער יש סגנון אחר, וכוונות אחרות, והוא פוליטיקאי שאני מכבד ואף מעריך, אבל קידום החוק שמטרתו לא לאפשר הרכבת ממשלה על ידי נאשם בפלילים הוא תרומה נוספת לחולשת התפקיד בעת הזו. יש מקום לקיים את הדיון הזה, אבל לא ניתן להתעלם מכמה מרכיבים חשובים: ראשית, ידיה של המערכת המשפטית אינן נקיות ביחס לפוליטיקאים בפרט וביחס להליך הפלילי ככלל. מבין ארבעת ראשי הממשלה האחרונים בישראל, נגד שניים הוגשו כתבי אישום (נתניהו ואהוד אולמרט), ונגד השניים האחרים התנהלו הליכים שלא הסתיימו בכתב אישום (אהוד ברק ואריאל שרון). המציאות הזו מדגישה עד כמה השפעותיו של החוק עלולות להיות נרחבות.
עובד יחזקאלבאדיבות חברת תאראשנית, יש לעשות הכול כדי לשמור על עליונות הכוח הציבורי המתממש באמצעות הצבעה, ולצמצם את יכולתם של גורמים מקצועיים לגבור על הכוח הזה. לא בכדי אין תקדים לחוק כזה במדינות אחרות. ומעל לכל, יש לקיים את הדיון הזה באופן ציבורי רחב ולא בהקשר אינטרסנטי מול נתניהו, אחרת נסייע למגמת היחלשות נוספת של תפקיד ראש הממשלה.
פוליטיקה וממשל מאבדים אחיזה בניהול מדינות בכל העולם ולא רק אצלנו. אלה תהליכי עומק שעוד נידרש להם כדי להגדיר מחדש את יחסי המדינה-הממשלה-האזרחים. אם הפוליטיקאים שלנו ימשיכו לטמא את היכל הקודש הממשלי, כמו את תפקיד ראש הממשלה, הרי שלא יביאו כליה רק עלינו, אלא בראש וראשונה על עצמם.
- עובד יחזקאל היה מזכיר הממשלה של אהוד אולמרט. כיום יו"ר חברת תארא לייעוץ אסטרטגי ולמחקר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
