על השולחן בפינת הזיכרון המאולתרת שהוקמה בבית משפחת בונצל בשוהם מונחים כל תעודות ההוקרה, שקיבל סמ"ר עמית בונצל ז"ל, שנהרג בלחימה בעזה לפני שמונה ימים. תמונות מהילדות מעורבבות בתעודות ואפילו חולצות של קבוצתו האהודה מכבי תל אביב. רק מי שמביט מקרוב על הדברים המונחים על השולחן מגלה את האוצר שנח מולו - עשרות תמונות של עמית, שצולמו בשבוע האחרון לחייו בבית בשכונת רימאל באמצעות מצלמה שנמצאה במקום.
הריאיון עם נדב בונצל
(צילום: יריב כץ)
"קיבלנו את התמונות האלו עוד לפני שהוא נפל", מספר לנו אחיו הבכור נדב. "לא ידענו אז שזה בעצם התיעוד האחרון שלו". בין התמונות שנלקחו ישנן גם שתיים שבולטות לעין עם בלונים שמציינים את יום הולדתו ה-22 של עמית, שנחגג ב-19 בנובמבר, ימים ספורים לפני נפילתו בתוך עזה.
תמונה נוספת חושפת עוד טפח מצמרר בסיפור. עמית, שהיה סמל המחלקה בסיירת הצנחנים, מחובק עם אריאל מלכה, מפקד הצוות. מספר ימים לאחר שזו צולמה, מלכה נאלץ לצאת מהפלוגה כדי לפקוד את לוויית אחיו, יהונתן מלכה, שנפל בחאן יונס - מה שהוביל את עמית לתפקידו החדש, מפקד הצוות. כעת עמית ויהונתן, מספרים בני המשפחה, קבורים זה לצד זה בהר הרצל.
7 צפייה בגלריה
"מבחינתי, אני בהכחשה שזה קרה, אבל אני יודע שמתישהו ייפול לי האסימון". נדב בונצל
(צילום: יריב כץ)
"כל מי שהכיר את עמית ידע שהוא רוצה להיות בצבא, הוא התאמן לזה מגיל 16 כי הוא רצה להיות קרבי עם קריירה צבאית", סיפר נדב.
לא קל לנדב (25) לדבר על אחיו בלשון עבר והוא הראשון שיודה בכך. "מבחינתי, אני בהכחשה שזה קרה. מבחינתי הוא עדיין בעזה בלי הטלפון, אבל אני יודע שמתישהו ייפול לי האסימון". הפעם האחרונה שהשניים נפגשו הייתה ביום שישי, 6 באוקטובר, בצהריים - ואחר כך כל אחד מהם נסע לבילוי עם חבריו. יום למחרת, באותה שבת קטלנית, שניהם הוקפצו לבסיסם ויחידותיהם, עמית בסדיר ונדב במילואים. "התפספסנו בבית ובשטח הוא היה בקיבוץ ארז ואני בכפר עזה, אז הסתמסנו ודיברנו טלפונית לפני הכניסה שלו פנימה", הוא נזכר.
מרגע כניסתם פנימה לרצועה, הם לא דיברו, אך נדב מאמין שהיה ביניהם קשר עמוק שהוא מעבר למילים. באותו יום רביעי אומלל שבו עמית נהרג, נדב, שאיבד רבים מחבריו לפלוגה בלחימה, החליט לכתוב מכתב פרידה ממשפחתו. הוא מצא מקום שקט, עט ונייר, והחל לכתוב, אך מיד נעצר. "הספקתי לכתוב: 'היי אמא ואבא ועדי' (אחותו הצעירה), וכשבאתי לכתוב את שמו של עמית נגמר לי הדיו בעט והרגשתי את עמית בווסט שהיה עליי, שהיה במקרה הווסט שלו מהצבא". ארבע שעות מאוחר יותר נקרא ניר למפקדו, שסיפר לו את הנורא מכל והחל את דרכו חזרה הביתה לבית המשפחה.
מאז הוא עסוק באבל על אחיו וטיפול בבני משפחתו. השאלה האם לשוב לחבריו בשדה הקרב עלתה, ולדבריו גם ראש הממשלה אמר לו בשיחה קצרה ביניהם לחכות. "אני מאוד רוצה לחזור, אך עדיין לא יודע מתי. ראיתי עוד כמה עבודה יש שם ואני לא יכול להתעסק במשהו אחר כשחברים שלי שם. אני רוצה לחזור לא מתוך נקמה, אלא כי יש עבודה".
עד שישוב לשדה הקרב, עסוק נדב בסידור פינת ההנצחה לאחיו לצד למידה כיצד החיים ייראו בלעדיו, מצב שעדיין קשה לו לדמיין. "עמית היה חוזר הרבה לחמשושים ואז היינו הולכים או למכבי בכדורסל או לכדורגל ועכשיו יהיה לי קשה ללכת בלעדיו.
"היום-יום יהיה קשה מאוד, אני רגיל שהוא בצבא, אבל בשבת יהיה קשה, הוא יהיה חסר. הוא היה רודף שלום, היינו קוראים לו 'עמית אהרון רודף שלום', כי הוא תמיד ניסה לפייס. עכשיו אני לקחתי את הצו פיוס הזה עליי, ומבחינתי אם עד עכשיו הייתי עבורו הדמות להערצה, היוצרות התהפכו ואני מעריץ אותו ומתגעגע".
