זו תופעה חדשה בשירות בתי הסוהר, בשבועות האחרונים. בעבר, כאשר אנשי שב"כ ביקשו להיפגש עם אסירים יהודים שהורשעו בעבירות טרור, או עצירים מנהליים יהודים, הם היו מתאמים זאת עם קצין המודיעין של בית הכלא הרלוונטי. התיאום היה טכני בלבד.
גורמים הקשורים בשב"ס אמרו לי ש"עד לפני כמה שבועות, הגישה של איש שב"כ לשיחה עם אסיר ביטחוני פלסטיני, אסיר מנהלי או אסיר יהודי שהיה מעורב בטרור, הייתה מוחלטת, נקודה". בשבועות האחרונים זה השתנה. אנשי שב"כ הרוצים, כחלק מהעבודה המודיעינית השוטפת, להיפגש עם אסירים יהודים, מגלים שמערימים עליהם קשיים.
אנשי שב"כ נשאלים מה תכלית הפגישה. קצין המודיעין מודיע לאנשי השב"כ שצריך לקבל אישור של מפקד הכלא. לעיתים, יש צורך באישור מפקד המחוז. במילים אחרות: שב"כ מגלה שהגישה שלו לאסירי טרור יהודי איננה חופשית כפי שהייתה בעבר. ובואו נזכור: שב"כ מנסה למנוע טרור, וזו הסיבה שהוא רוצה לשוחח מעת לעת עם אסירים ועצירים יהודים שקשורים בעבירות כאלה.
בשב"כ סירבו להתייחס לעניין. בשב"ס אמרו לי שהנושא לא מוכר להם, שלא היה כל שינוי במדיניות שמאפשרת גישה חופשית – וכל "תקלה נקודתית תטופל".
אני מתרשם שראשי שב"ס לא שינו את מדיניות שיתוף הפעולה שלהם עם שב"כ כלל - וזה כולל את גונדר קובי יעקובי, מ"מ נציב השב"ס החדש. התרשמתי שבשב”ס הזדעזעו מעצם השאלה שהצגתי. ייתכן שגורמים זוטרים יותר בשירות בתי הסוהר, על דעת עצמם, הבינו על איזו צד מרוחה החמאה, והם מקשיבים למנגינה.
הנה המנגינה: מי שרוצה להתקדם, צריך לנשוא חן בעיני איתמר בן גביר וחבורתו. אותה חבורה שעסקה בעבר בהגנה משפטית על חשודי טרור יהודי.
אך לתופעה הזו יש הקשר רחב יותר. בחודשים האחרונים היו פרסומים על ניסיונות התערבות של לשכת בן גביר בשב"ס, בהקשר לאסירים יהודים ועצורים מנהליים על רקע חשד לטרור. בתחקיר ארוך שפורסם בידי ג'וש בריינר ב"הארץ" לפני חודש וחצי, תוארו מפגשים קבועים וחוזרים של ח"כ לימור סון הר מלך ממפלגת עוצמה יהודית עם אסירים ועצירים יהודים ובהם עמירם בן אוליאל, הרוצח של משפחת דוואבשה.
לפי התחקיר, השר בן גביר עוסק אישית בשיפור תנאי אסירי הטרור היהודי, מול בכירי שב"ס. בין היתר צוטט בכיר בשב"ס אומר כי "אין אסיר שמתעסקים בו יותר בארגון כמו אסיר 1361713, בן אוליאל. הבקשות עליו מכיוון לשכת השר הן בלתי פוסקות, אבל בסוף השורה האחרונה היא של שב"כ".
הציטוט הזה הוא מחודש דצמבר. זו רק דוגמה אחת. מבחינה ממשלית, שלושה כוחות רשמיים מגוננים על הדמוקרטיה הישראלית. הפרקליטות ומשרד המשפטים, שירות הביטחון הכללי וכל הגופים תחת המשרד לביטחון לאומי, ובראשם המשטרה. שני הגורמים הראשונים לא מראים סימנים של שבירה. אך הגופים תחת בן גביר – כהניסט ועבריין מורשע – נסדקים בצורה עמוקה.
בראשית פברואר פרסם אלישע בן קימון ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" כי כוחות משמר הגבול באיו"ש יטפלו ב"פשיעה לאומנית" (טרור יהודי), לאור התנהלות מחוז ש"י במשטרת ישראל. מהי ההתנהלות הזו? כדאי לפרוט אותה. צה"ל או שב"כ מדווחים למשטרה על חשד לאירוע לאומני יהודי, או התרעה. ואז – כך מספרים גורמי הביטחון – המשטרה מספרת להם שאין לה כוחות באזור. או מתרצים שהמחוז פרוש על פני מאות קילומטרים ויהיה להם קושי להגיע. או ש"אין ניידת". במערכת הביטחון מכנים את הטענות הללו "תירוצים", ואומרים שרוחו של בן גביר כובשת את המשטרה.
בתחילת נובמבר נחשף ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" כי בן גביר סיכל פגישה בין שר הביטחון יואב גלנט ובין מפקד מחוז ש"י במשטרה, ניצב עוזי לוי, שהייתה אמורה לעסוק בדיוק בנושאים האלה.
התיאורים האלה יכולים להישמע כמו איזו מחלוקת בין-ארגונית. הם לא. אם ניצב לוי איננו אוכף כהלכה את החוק על עבריינים אידיאולוגיים יהודים (ובעצם, על עבריינים בכלל), אם איננו משתף פעולה עם צה"ל ושב"כ, ויש בהחלטות המחוז שלו שיקולים של דרג פוליטי – שלטון החוק מתרסק. חובת האמונים של קציני המשטרה לחוק ולאכיפתו נרמסת.
שלטון החוק איננו רק ערך עליון בדמוקרטיה, הוא גם הכרחי ביטחונית: באירוע הטרור היהודי האחרון, לפני כמה שבועות, הובער בית של משפחה פלסטינית, על יושביו. רק בזכות לוחמות ולוחמי מג"ב, שחילצו את יושבי הבית, התקרית לא הסתיימה ברצח בסגנון משפחת דוואבשה. פיקוד המרכז, מג"ב, שב"כ – הם כולם הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, שמנסים למנוע מיהודה ושומרון להתפרץ ולבעור. התפרצות כזו יכולה להוביל להפסד של ישראל במלחמה, משום שתדרוש שינוע סד"כ אדיר לשטחים.
במשטרת ישראל ובשב"ס יש אנשים מצוינים. הם הוכיחו את אומץ ליבם ויכולתם ב-7 באוקטובר, והם עובדים בתנאים קשים ביותר. אבל יש שתי דרכים לחסל מנגנונים דמוקרטיים. הדרך הקצרה והמפרכת: להעביר תיקונים חוקתיים ששוללים זכויות דמוקרטיות. זה מה שניסתה לעשות הממשלה בהפיכה המשפטית. היא נכשלה, ובדרך החלישה את מדינת ישראל באופן עמוק ומסוכן, כזה שהוביל את אויביה לסבור שאפשר להסתער ולטרוף אותה.
הדרך הקלה לחסל מנגנון דמוקרטי תיקח זמן רב יותר, אך היא פשוטה בהרבה: מינויים פרסונליים. נאמנות לפני מקצועיות. המשטרה, שב"ס והאגף לרישוי כלי ירייה רוויים באנשים נאמנים לשלטון החוק ולמדינה. אבל מספיק שיהיו כמה דמויות שחשוב להן יותר הקידום המקצועי שלהם, הקריירה, מאשר חובת האמונים לתפקידם, כדי שהמערכות יושחתו כליל. המחשה טובה היא השערורייה יוצאת הדופן של חלוקה המונית, בניגוד לנוהלים וללא סמכות, של רישיונות כלי נשק – בין היתר למקורבים פוליטית. משרד המשפטים בוחן האם לפתוח בחקירה פלילית בעניין בימים אלה.
איך שלא מביטים בתופעות שהוזכרו פה, מדובר במפולת: משטרה שלא אוכפת כהלכה את החוק באזור שלם בשליטת ישראל, אולי בשל ניסיון להתחנף לשר הממונה או ללובי פוליטי; קשיים המוערמים על שב"כ שמנסה למנוע פעילות טרור; מעורבות פוליטית בהטבת תנאיהם של אסירי טרור; הנפקת 14 אלף רישיונות נשק באופן מופקר.
המפולת מתרחשת כאשר התותחים רועמים ותשומת הלב מוסטת, וכמובן – איננה מתבטאת רק בתחומים הקשורים למשרד לביטחון לאומי. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית לא חלפה. בחסות המלחמה היא אף מתעצמת.
