אוהבים. לפיד ובנט השבוע
(צילום: אלכס גמבורג )

בשיר הנפלא "מי באש", המבוסס על הפיוט "ונתנה תוקף", מונה לאונרד כהן דרכים שונות ומשונות שבהן מקיץ הקץ: "מי באש, ומי במים / מי לאור יום ומי בליל / מי ביום אביב זוהר / מי לאט-לאט יתפורר". קודר. ועדיין פחות נורא מהמיתות המכוערות שמסיימות בדרך כלל את חייהן הקצרים של ממשלות בישראל.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet: • הבחירות תופסות את החברה החרדית על פרשת דרכים • כן, לשבור את קרטל המורים • מה בכלל איבדנו בפולין • על מפלגות ערביות וניסויים בבני אדם
מי בסכין בגב / מי בשיחת טלפון קצרה / מי בהפרת הסכם חתום שאריה דרעי ערב לו / מי בסמס מהמזכירה. ומי זה שמתקשר? שואל לאונרד כהן בשיר שאלה פילוסופית. ובכן, בעניין הזה הפוליטיקה הישראלית מספקת תשובה חד-משמעית: מי שזה לא יהיה, תוודא שהשיחה מוקלטת ואז גם תדליף אותה לחדשות של 20:00.
על הרקע הזה, האופן האדיב והאלגנטי שבמסגרתו נפרדו השבוע נפתלי בנט ויאיר לפיד זה מזה ומעתידם המשותף, הובילה צופים מבולבלים להתנפל על מוקדי השירות של יס והוט מחשש לקשיי קליטה. "יאיר מגלם מידות של אחריות והגינות", החמיא בנט לשותפו לדרך הכושלת, "אסייע לו בחפיפה מסודרת, כמה שצריך". לפיד השווה והעלה: "אני רוצה להודות לנפתלי על החברות. אני אוהב אותך".
רק עולם אכזר, וחשבון פשוט, יכולים לקרוע זה מזה שני אנשים הלפותים בעבותות כאלה של חיבה וכוונות טובות. בואו, זה לא טקסט לפרידה אלא שורות לירח דבש. צופים של "חתונה ממבט ראשון" מצאו את עצמם מבולבלים במיוחד. סליחה, אבל לימדו אותנו שגם "היא ממש לא הטיפוס שלי" ו"לא הייתי נוגעת בו עם מקל" הן נקודת פתיחה לגיטימית ליחסים ארוכי טווח.

קל מאד לנפנף את המעמד הסנטימנטלי הזה כאירוע חסר חשיבות וזניח, ודאי לנוכח ההתפוררות המביכה של הקואליציה בשבועות האחרונים כשעוד ועוד עכברים אנונימיים נמלטים מהספינה הטובעת. פוליטיקה, כידוע, היא משחק של תחבולות ואינטרסים, לא לבעלי קיבה רגישה או למי שסובלים ממצפון רגיז. תשאלו את עידית סילמן שלמדה את זה השבוע בדרך הקשה. רגע אחד את מלכת הכיתה, ששועי האופוזיציה עולים ללשכתה לרגל, ורגע אחרי זה את מתועדת רודפת במדרגות אחרי יריב לוין, משדלת "אבל נכון שהייתי טובה עד הסוף?" כאילו לא היית פוליטיקאית עם פרטנזיות אלא ארוחת צהריים עסקית. ישועת השם כהרף עין אבל בחיים, כידוע, גם הכאפה נוחתת בזריזות.
עינב גליליעינב גליליצילום: אביגיל עוזי
קל לנפנף את האירוע כחסר חשיבות וזניח אבל אני לא בטוחה שכדאי. לא בהכרח נעים להביט במראה הזאת, אבל האמת היא שמנהיגים וסגנונם מלמדים לא מעט על עולם הערכים של הציבור שבחר בהם, וגרוע מזה, עם השנים הם גם מעצבים אותו. השאלה אם בראש הפירמידה עומדים אנשים, מימין או משמאל, שמסוגלים לאמירת אמת, לעמידה בהבטחה, או סתם להגינות בסיסית, משפיעה באופן ישיר ועקיף לא רק על המקרו אלא גם על האופן שבו ישראלים מתנהלים בכביש, עומדים בתור בסופר, או מתחרפנים בהמתנה בחדר המיון.
מהבחינה הזאת, המחזה הנדיר השבוע הרגיש לרגע כמו כוס מים צוננים ביום חמסין או טבלייה של טאמס לצרבת ממושכת. תזכורת קצרה אך קריטית, שכמו בציטוט המפורסם על אמירת אמת בבית משפט: לפעמים גם סתם להיות בני אדם היא אופציה.
  • עינב גלילי היא אשת תקשורת וסאטיריקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com