אחד הדברים המדהימים בהקשר לתקופה המזעזעת – אין מילה אחרת – שעוברת על ישראל, הוא הכשל הפוליטי. הקואליציה מונהגת לפי יציקת הגבס של יריב לוין; נוקשה, קיצונית, לא משתנה, ביצועיסטית ומשדרת ניתוק מהמציאות. לפני כמה שבועות ביקשה קבוצת חברים להיפגש עם שר בממשלה, שאותו הם מכירים מתחום עיסוק משותף. הם ישבו יחד שעות, מנסים לשכנע את חברם השר שלא יצביע בעד ההפיכה המשפטית. שוחחתי עם אחד הנוכחים. "מה שהיה מוזר בעיניי", הוא אמר לי, "זה הניתוק. רובנו אנשי הייטק. לשר הזה לא היה מושג כמה המצב גרוע בתחום ההשקעות, ומחמיר. הם באמת חושבים שהמחאה זה איזה שחזור של הפגנות בלפור, ושהכל יירגע אחרי קריאה שנייה ושלישית. היינו המומים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הכשל הפוליטי עמוק. דמיינו לעצמכם, לדוגמה, שהממשלה הייתה רוצה באורח ציני לחלוטין לחסל את המחאה הענקית נגדה. כל יועץ אסטרטגי סביר היה אומר לה שעליה להסכים "עקרונית" למתווה הנשיא, להיכנס למו"מ ולהקפיא את החקיקה (נניח לעשרה ימים, ולא שבועיים). כאשר אלה ייגמרו, לשגר עוד איזו הקפאה של רצון טוב ריק לגמרי, של יומיים-שלושה. במקביל, לנהל מגעים, לשאת נאומים נלהבים על אחדות, נכונות ללכת עד הסוף למען שלמות העם. בתקופה הזו, הסנטימנט של המחאה היה דועך מעט. מנמנם. ממילא רוב הציבור, מראה הסקר פה שנערך בהזמנת מכון "תכלית", רוצה מאוד בפשרה (או בעצירת ה"רפורמה" בכלל), ומזהה מרחבים של הסכמה.
מה קיבלנו השבוע במקום יד מושטת? עוד נאום מסית ועמוס שקרים בוטים של נתניהו. האם ידעתם, לדוגמה, שלקראת ההתנתקות בכלל לא היו חסימות כבישים? שלא הייתה סרבנות?
נתניהו לא נוהג עוד כמנהיג מדינה דמוקרטית, שמבין שלגיטימציה היא יסוד מדינת הלאום. הוא מוקף בעדת חנפים ולוויינים מרוחקים, כמו לוין. לפי סקר "תכלית", בהתנגשות הצפויה בין בג"ץ לממשלה, הציבור אומר לקואליציית נתניהו – תצייתו לבג"ץ. כולל שליש מבוחרי הקואליציה, וכ-40 אחוז מבוחרי הליכוד. בקרוב, אם כך, אפשר לנחש שיתחיל קמפיין שיבצע דמוניזציה של בג"ץ. השמיים הם הגבול, והאמת איננה גבול: אפשר לטעון שהשופטים ממומנים בידי איראן, השופטות בידי חמאס והבניין עצמו סובל מטומאה שדורשת טיהור באמצעות טרקטור D9.
בתחילת השבוע הבא ייצאו השר רון דרמר וראש המועצה לביטחון לאומי צחי הנגבי לבית הלבן. הם יתקבלו, ממה שאני שומע, בצורה מאופקת בלשון המעטה. בוושינגטון מזועזעים ומאוכזבים מההתרחשויות ביהודה ושומרון ותחושת אובדן השליטה שבאו לידי שיא בפיגועים ובפוגרום בחווארה אחריהם. התגובה של משרד החוץ האמריקאי להצעתו של שר האוצר (והשר במשרד הביטחון) בצלאל סמוטריץ' "למחוק את חווארה" ביטאה את חוסר הסבלנות והזעם היטב. "חסר אחריות, פוגעני ומגעיל" הן לא מילים שיוצאות בקלות ממחלקת המדינה. יחד עם המהפכה המשפטית, ישראל הופכת לנושא רעיל יותר ויותר עבור הדמוקרטים והרפובליקנים המתונים. ההזמנה של נתניהו לבית הלבן כבר מתאחרת מאוד.
על הדברים הללו ייאלצו לנסות לגשר דרמר והנגבי, ובנושא הקריטי ביותר לישראל – איראן, וההתקדמות יוצאת הדופן שלה בתוכניתה הגרעינית. ביום רביעי השבוע אישרה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי אותרו חלקיקים הממחישים כי איראן העשירה אורניום לדרגה צבאית של 84 אחוז במתקן המבוצר בפורדו. איראן ממשיכה לטעון שמדובר היה בכמות זעירה שהצנטריפוגות, כתוצאה משגגה, המשיכו להעשיר. קולין קאהל, תת-שר ההגנה לענייני מדיניות של ארה"ב, אמר השבוע שזמן ה"ברייקאאוט" של איראן (מהשעה שתקבל החלטה שהיא רוצה אורניום צבאי בכמות מספקת לפצצה, ועד הרגע שיהיה לה אותו) עומד כעת על 12 ימים. בזמן הסכם הגרעין היה מדובר על 12 חודשים.
השבוע שוחחתי עם א', שהיה ראש זירת גרעין איראן במנהלת המבצעים של המוסד. במשך שנים הייתה לו אחריות על הטיפול בנושא האיראני. פרסומים זרים ייחסו למוסד שורת מבצעים באיראן ונגד יעדים איראניים. כל מבצע כזה, אם אכן התקיים, עובר דרך המנהלת ולכן גם באחריות א'. לאורך תקופתו במוסד, שבעה "פרויקטים" בהשתתפותו ובהובלתו זכו בפרסי ביטחון ישראל. הוא עצמו זכה אישית בפרס ביטחון ישראל לפני שנים רבות על פרויקט מדהים. א', במקור בוגר תלפיות, עסק באיראן מאז 2005. הוא פרש ב-2019 בדרגה המקבילה לאלוף משנה. הוא בנו של אישיות ציבורית מהמרכז-שמאל, חי בדרום הארץ. הוא סירב להצטלם, ושמו המלא איננו מופיע פה משיקולי ביטחון.
א' היה מהאדריכלים של מבצע גניבת הארכיון האיראני. מעולם לא התראיין. תשובותיו זהירות. הוא חסיד של ממלכתיות. הוא מדבר כעת משתי סיבות עיקריות: הוא סבור שההתקדמות האיראנית בתחום הגרעין חסרת תקדים, מסוכנת ודורשת מענה מיידי, והוא משוכנע שההפיכה המשפטית גורמת נזק משמעותי למדינת ישראל, ספציפית בהתמודדות העכשווית מול איראן. "ראשי המל"ל לשעבר יוסי כהן, יעקב נגל ויעקב עמידרור", הוא אומר, "הם לא שמאלנים גדולים, אבל גם הם מבינים את הסיכון כשהם כותבים במכתב שלהם – 'עוצמת העימות מסכנת את החוסן הלאומי'".
"מבחינת יכולת וכמויות חומר, האיראנים נמצאים במצב המתקדם ביותר שהיו בו מאז תחילת תוכנית הגרעין שלהם. הם במהלך התקופה האחרונה חוצים קו ועוד קו בכמות החומר שהם מעשירים, היקפי ההעשרה, שחיקת חלק ממגבלות הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. לדוגמה, מצלמות שמנטרות את פעולתם במתקנים הגרעיניים שפורקו במהלך השנה־שנתיים האחרונות".
הממשלה כרגע לא משדרת תחושה שזה מצב חירום שדורש שינוי גישה.
"כשמסתכלים על תוכנית העשרה, על כמויות חומר, על יכולות טכנולוגיות, על רמת העשרה – לא מדובר בקפיצות מדרגה, אלא בהתפתחות רציפה, שמתחילה מאפס עד האפשרות להעשרה לרמה צבאית. אני יכול להגיד שכבר מזמן עברנו את כל הקווים שסומנו בעבר. בסוף, אם ב-2013-2012 (אז התחולל ויכוח אדיר בישראל אם לתקוף באיראן, נ"א) היינו במצב של ההעשרה היום, אני חושב שיכול להיות שהייתה מתקבלת החלטה אחרת".
מה אתה אומר לי? שהם בעצם פורצים לפצצה?
"תמיד שאלתי את עצמי איך תיראה 'פריצה איראנית לגרעין'. לאו דווקא מדובר בנקודה אחת סינגולרית, אלא מדובר בהתקדמות היכולות האיראניות עד למצב שההחלטה תהיה רק בידיהם. האיראנים תמיד היו מומחים בלדחוף את הרף עוד ועוד כלפי מעלה. הפרובוקציה של אתמול היא הסטנדרט של מחר. תרחיש בולט היה העלאת רמת העשרה, סילוק/'הרדמת' הפקחים, והגעה למצב שבו האיראנים נמצאים בנקודת החלטה קרובה להשגת חומר בקיע, כך שלמערב לא יהיה זמן להגיב. אנחנו נמצאים בנקודה הזו היום".
בוא תפרט.
"איראן שולטת בטכנולוגיית העשרה. אין הבדל טכנולוגי בין יכולת העשרה ל-3%, 20%, 60%, או 90% (העשרה צבאית). מאז אפריל 2021 איראן הודיעה שהיא מעשירה ל-60%, כחלק מההסלמה שנבעה מיציאת ארה"ב מהסכם הגרעין. אין לזה צידוק אזרחי אמיתי. במהלך 2022 הסירו את מרבית אמצעי הפיקוח של סבא"א (מצלמות וכו') על הנעשה במתקני ההעשרה. האמריקאים אומרים שאיראן יכולה לייצר חומר לפצצה ראשונה בתוך 12 ימים. תן לזה שנייה לשקוע – איראן נמצאת במרחק של החלטה ו-12 יום להשיג חומר בקיע מספיק לפצצה ראשונה".
4 צפייה בגלריה
''תן לזה שנייה לשקוע – איראן נמצאת במרחק של החלטה ו-12 יום להשיג חומר בקיע מספיק לפצצה''
(צילום: AFP )
אוקיי, אבל גם האמריקאים אומרים שאין להם דרך להרכיב פצצה. מה שמכונה קבוצת הנשק – כל מה שמסביב לאורניום. זה עניין של יותר משנה.
"מערכת הנשק היא טאבו מוחלט בכל ההסכמים והדינים הבינלאומיים. איראן מעולם לא הודתה שהייתה לה תוכנית כזאת".
אף שאנחנו יודעים שהייתה לה.
"נכון. לסמוך על זה שהם לא יצליחו בקבוצת הנשק, זו אסטרטגיה מאוד-מאוד מסוכנת. כי קשה לפקח על זה. הרבה פעמים בעבודת המודיעין אתה מנסה להרכיב איזשהו פאזל ואין את התמונה של בדיוק איך הדבר הזה נראה. כמו שאתה מרכיב פאזל אלף חלקים. חלק מהחלקים בכלל לא שייכים לפאזל. חלק לא תדע לעולם".
"אני פוגש בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית אנשים שסיכנו את חייהם במאבק בגרעין. הממשלה אומרת שההפגנות ממומנות בכסף איראני. עושים לחצי מהציבור דה לגיטימציה. כשתצטרך לתקוף באיראן כמה באמת יאמינו לך?"
בוא תסביר רגע למה תמיד מדברים על אורניום, ולא על הרכבת הפצצה ממש.
"בניגוד למערכת הנשק, לגבי חומר בקיע העסק יותר מסובך להסתרה. יש מנגנון פיקוח שנבנה לאורך עשרות שנים בהובלת סבא"א. אורניום, ברגע שמעשירים אותו בהעשרה טבעית של 0.7% ומעבר לזה, השרידים האלה נשארים במשך עשרות שנים, אם לא יותר. גם אם עכשיו העשרת כמות קטנה של אורניום באיזשהו מקום, תבוא עשר-עשרים שנה אחר כך, עדיין תוכל לראות שאריות של הפעילות הזאת בבדיקה מדעית".
מה שאתה אומר לי זה שאם תבנה את קו ההגנה על הרכבת הפצצה ממש, יהיה קשה לאתר את פריצת הדרך האיראנית. קל יותר לבצע עבודות בלימה וניטור עם מודיעין כאשר מדובר בהעשרה. זה מדויק?
"כן. חד-משמעית".
אבל לא נכשלנו כבר בבלימת העשרה? עובדה שהם מעשירים יותר ויותר ולדרגות גבוהות יותר. אולי העניין אבוד?
"אני ממש לא חושב כך. האיראנים הוכיחו בעבר שבלחץ מתאים הם יודעים לחזור אחורה. הדוגמה הכי בולטת, לא משנה מה דעתי עליו, היא הסכם הגרעין. בסוף, האיראנים ויתרו על יכולות, על חומר באופן מוצהר, כדי לחזור לאחור. הם יודעים להפסיק. זאת אומרת, הם יודעים לשלוט במד היכולת שלהם בחומר הבקיע. כרגע אני לא רואה אף אחד שעוצר אותם. הם פשוט הולכים ומתקדמים ומתקדמים ואני לא רואה שום לחץ חיצוני".
מתי הם יחליטו להתקדם?
"הם הולכים ומתקרבים בעצם ליכולת של חומר בקיע דה-פקטו. זה יקרה מן הסתם בנקודת הזמן הכי פחות נוחה לנו".
הוא מקמץ בדבריו, מסרב להיכנס לפרטים מבצעיים ומדגיש שהוא איננו חשוף כעת לחומר מודיעיני או מבצעי. אחד מרגעי השיא שלו במוסד היה גניבת ארכיון הגרעין, כאשר היה ראש זירת איראן. הוא מספר – לדעתי זו הפעם הראשונה – על חלק מכריע בתכנון המבצע ההוא. למעשה, זה היה סוג של האקתון. הוזמנו למעלה מ-100 בני אדם למרתון חשיבה כיצד לבצע את גניבת הארכיון. באירוע ענק הממדים הזה, שבו קבוצות שונות עסקו בזוויות ובבעיות שקשורות לביצוע, הייתה שורה של פריצות דרך. בסוף, אמר א' לנוכחים – יש לנו מבצע. הוא מביא את הסיפור הזה כדוגמה לדרך שההפיכה המשפטית עשויה להזיק למוסד ולארגונים הביטחוניים בכלל: צריך את כולם, כל הישראלים המוכשרים, כדי להביא תוצאות מול אויבינו. הוא עמוס מחמאות לנתניהו. "ראש הממשלה חשף את ארכיון הגרעין במסיבת עיתונאים פומבית. תמכתי בחשיפה הזאת. התפקיד שלנו, והתחנכתי על ברכי מאיר דגן ז"ל בהקשר הזה, הוא להשפיע. ההשפעה המרכזית של מבצע ארכיון הגרעין הייתה בחשיפה הבינלאומית שלו. היא לא הייתה מתבצעת ללא מסיבת העיתונאים והחשיפה הפומבית של ראש הממשלה נתניהו. ואני חושב שהוא גם עשה את זה בצורה טובה מאוד. לא שאני בפוזיציה לחלק לו ציונים, אבל אני חושב שזה היה אפקטיבי".
הוא מספר על רגע אחד שישב בדיון עם נתניהו בעניין האיראני, ונכנסו אנשי לשכה וביקשו שוב ושוב את התייחסות ראש הממשלה לנושאים אחרים. "נתניהו עצר, ואמר להם – אתם לא מבינים. כל מה שאני עושה, אני עושה בשביל זה (הסוגיה האיראנית, נ"א). בשביל זה אנחנו כאן, אל תפריעו לנו". זה הרשים אותו.
א' מזועזע מההפיכה המשפטית. בעיניו, הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות מחמיצים את גודל הרגע. בפרט נתניהו. "במצב נורמלי, כל פעמוני האזהרה היו צריכים להישמע. מי שבמשך שני עשורים דאג לשים, בצדק, את הנושא האיראני בראש השיח וסדר העדיפויות הלאומי, עכשיו מתעסק ברפורמה המשפטית ובזמן המעט שנותר לו – בהתמודדות עם המצב הנפיץ מול הפלסטינים".
מה הקשר בכלל, בין ה"רפורמה" ובין הגרעין האיראני?
"ההתמודדות מול הגרעין האיראני דרשה ודורשת עבודה משולבת של יכולות מבצעיות, דיפלומטיות, הסברתיות ומדיניות. לאורך כל השנים, אנחנו מנצחים בנקודות – קרב משולב של משרתי המוסד, הצבא, משרד החוץ והדרג הפוליטי. לכל אחד יש תפקיד. לפני 15 שנה כבר שמענו את הטיעונים שאין מה להילחם בגרעין האיראני כי הם כבר שולטים ביכולת העשרה והקרב אבוד – ובכל זאת, איראן עדיין איננה גרעינית. המאבק לא אבוד, אבל הוא נמצא בנקודה קריטית. אנחנו יודעים איך נראה קשב לאומי בנקודות קריטיות. ראיתי את זה מקרוב. אנחנו לא שם. אם אכן נתניהו מאמין שאיראן גרעינית היא הסכנה המשמעותית ביותר לביטחון ישראל, איך הוא נותן למאבק חייו להתפורר בלי להיות כל כולו שקוע בזה? איך דיכטר, גלנט, ישראל כץ וניר ברקת נותנים לזה יד? הם השתגעו? בזה הם צריכים להתעסק?".
נתניהו יגיד לך – סמוך עליי. אני ממוקד.
"אנחנו צריכים את כולנו מאוחדים למטרה הזו, גם בבית וגם את התמיכה הבינ"ל. איך ראש הממשלה יכול לרתום את האמריקאים למהלכים אם הוא לא מוזמן לבית הלבן? אני גם יכול לנחש שכיום היומנים של ראש הממשלה והרמטכ"ל לא מלאים בפגישות בנושא האיראני".
א' מבהיר שהנקודה איננה רק איחוד הכוחות לקראת אפשרות של עימות עם איראן, אלא הדרך שבה האיראנים מורתעים בידי איום צבאי אמין ישראלי. הוא אומר שההפיכה המשפטית יוצרת מרחב של זמן שבו ברור לטהרן כי ראש הממשלה נתניהו יתקשה מאוד להוביל לפעולה צבאית, בגלל הפילוג העמוק בחברה הישראלית. "איום צבאי אמין הוא לאו דווקא היכולת הצבאית עצמה. אני מניח שעובדים על זה. הביטוי 'אמין' מתייחס לכך שהצד השני יחשוב שאנחנו נוכל להפעיל את היכולת הזאת. כדי להפעיל את היכולת הזאת צריך שני דברים. תמיכה פנימית מספיק חזקה, כזו שבסוף, לראש ממשלת ישראל, או לנשיא ארה"ב או שילוב שלהם, שמחליטים על תקיפה נגד מתקני הגרעין באיראן, יש גיבוי מבית לבצע. והתמיכה של הקהילה הבינלאומית וההשפעה האזורית".
ואין לנו כרגע?
"ברור שכלפי פנים יש קרע מאוד גדול בין חלקי החברה הישראלית שמערערים על הלגיטימציה של הממשלה הנוכחית לבצע פעילות אגרסיבית מסוימת. גם המצב הבינלאומי השתנה. איראן היא לא הבעיה הגדולה ביותר של העולם כרגע. יש את המלחמה באוקראינה, העימות המתגבש בין ארה"ב לסין. הרבה יותר מאתגר עבורנו לשכנע את העולם שאיראן היא בעיה שצריך להקדיש לה משאבים גם דיפלומטיים, גם לא דיפלומטיים. זה אתגר גדול. כרגע המצב הוא מאוד-מאוד מסוכן ביכולת של ישראל להשפיע בשני המישורים האלה".
המישור הבינלאומי והלכידות הפנימית הישראלית שיכולה לאפשר לראש ממשלה להורות על תקיפה.
"כן".
4 צפייה בגלריה
א': ''ישראל אומרת שההפגנות ממומנות בכסף איראני. אני ממומן בכסף איראני?''
(צילום: טל שחר)
הוא משתתף בהפגנות. "אני פוגש שם לא מעט אנשים שסיכנו את חירותם, את חייהם לפעמים, במאבק בגרעין האיראני. ויש גורמים בממשלה שאומרים שזה ממומן בכסף איראני. ממשלת ישראל אומרת שההפגנות ממומנות בכסף איראני. אני ממומן בכסף איראני? חבריי ממומנים בכסף איראני? הכותרת ב'מקור ראשון' בשבוע שעבר, 'משמרות המהפכה'. בסוף, ב-2019 אף אחד לא קרא למי שמתנגד פוליטית למפלגה כזאת או אחרת 'משמרות המהפכה' או 'ממומנים בכסף איראני'. אם זו הדה-לגיטימציה שעושים לחצי מהציבור בישראל, אז כשאתה עכשיו בא ואומר, 'טוב, פוס משחק, אני כבר לא מתכוון לזה, וכעת אני צריך לתקוף באיראן כי אלה שיקולים לאומיים', כמה באמת יאמינו לך?".
אני אומר לא' שדבריו ייתפסו כניצול הסוגיה האיראנית, והאשראי האישי הגדול שלו, כדי לתקוף את ההפיכה המשפטית. הוא לא מתרגש. "כרגע להמשיך להעביר את הרפורמה בדרך שבה היא מועברת זו סכנה ספציפית לביטחון ישראל וספציפית לנושא שאני מבין בו, הגרעין האיראני. המחירים שאנחנו משלמים בטווח הקצר הם גבוהים. יש פה גם מחיר לטווח הארוך. זו פגיעה במקצועיות השירות הציבורי".
בכל רגע נתון האיראנים בעשר השנים האחרונות היו יכולים להתחיל לפרוץ. אתה יודע, אנחנו לא יכולים להיות תמיד בממשלת אחדות, עם כל רצוננו הטוב.
"לכן אני חוזר לדיון לדוגמה שנתתי של פרסום ארכיון הגרעין. הציבור בישראל ידע לעשות את ההפרדה בין המשחק הפוליטי הפנימי לבין הצורך הלאומי. היום אני ממש לא בטוח".
ישיבו לך שאתה מחזיק, אישית, בעמדות שמאל – ומשתמש בטיעון האיראני כי אתה נגד הממשלה.
"תקיפה באיראן היא פעולה שעלולה לגרור מלחמה אזורית. למלחמה אזורית צריך גיבוי. זו לא רק הפעולה עצמה, אלא גם כל מה שקורה אחר כך. בשביל זה צריך עורף חזק ומאוחד, עם גיבוי לממשלה. חוסן לאומי".
בטווח המיידי, א' מעלה חשש לאמינות האיום הצבאי של ישראל על איראן, בשל שיסוע החברה הישראלית. "בטווח הבינוני, אני חושש משחיקה ברוח ההתנדבות. הרי כל מי שהוביל ונטל חלק במאבק הזה, עשה זאת בסוג של התנדבות. במוסד יש את האנשים הטובים ביותר שאני מכיר, שנחטפים בשניות לשוק ההייטק. היינו יכולים לעשות לביתנו. אני תמיד ידעתי שאני יכול לעבור את הכביש להרצליה פיתוח ולשלש את המשכורת שלי, ובמשך 15 שנה לא עשיתי זאת".
הוא מספר על מה שקרה אחרי גניבת הארכיון, במטה המוסד. "בסיום המבצע התקיימה הרמת כוסית. השתתפו בה מאות אנשים שנטלו בו חלק – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים ושאינם יהודים, סטרייטים ולהט"בים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. חלק מרגש במיוחד היה שלא היה מנחה לטקס, אלא שכל דובר הציג את הדובר שבא אחריו – מתוך שותפות אמיתית לעשייה ולחרדת הקודש שבביצוע המשימה. עשרות מהמשתתפים אמרו לעצמם, שבלעדיהם המבצע לא היה יוצא לפועל, וכולם צודקים – מהאלחוטן ועד לראש המוסד ולראש הממשלה".
וזה בסכנה?
"הסכנה המהותית היא בניפוץ הסולידריות ופגיעה במוכנות של ציבור יצרני גדול להקריב למען המדינה שהוא מזדהה עם ערכיה. לא סרבנות גלויה היא שתפגע בנו, אני חרד מהירידה בהתנדבות שכבר עכשיו מתרחשת. העובדה שאנחנו מנצחים בזכות ההון האנושי אינה סיסמה, היא המציאות.
"כשמחוקקים את החוקים בריצת אמוק, תוך כדי קריאת 'אנרכיסטים' למפגינים והאשמתם במימון איראני, למה שירצו להמשיך להתנדב? כשהחוקים שעל הפרק משנים לחלוטין את כללי המשחק הדמוקרטיים בניגוד לערכים של ציבור גדול, למה שהציבור הזה ימשיך לתת מעצמו 200 אחוז?".
בטווח הארוך, החשש הכבד שלו הוא שחיקה ביתרון האיכותי, האנושי של ישראל. "אני חושש מפוליטיזציה של קבלת ההחלטות בדרג המקצועי גם בתחום הביטחון. למרות כל הבעיות, אני סבור שהמערכת הביטחונית הישראלית היא מריטוקרטיה – בגדול, המוכשרים והמתאימים משפיעים ומתקדמים. אני תמיד הרגשתי שיכולתי להביע את דעתי המקצועית באופן בטוח וברור בכל פורום. מי שחושש לפגיעה בעצמאות ובמקצועיות הדרג המקצועי במערכת המשפט, במשרדים ממשלתיים או בבנק ישראל – שישאל את עצמו מה ימנע שהדבר לא יזלוג גם למערכת הביטחון? ראינו ברוסיה מה קורה כאשר הצבא חושש להגיד את דעתו ואומר למנהיג מה שהוא רוצה לשמוע. אין לנו את הפריבילגיה אפילו להתחיל לצעוד לכיוון הזה".
אולי יגידו לך – עובדה שגם היריבה הגדולה שלנו, איראן, איננה דמוקרטיה גמורה. ובכל זאת, יש שם מדע, ותחכום, והם בדרך לגרעין.
"תראה. באיראן כולם לומדים לימודי ליבה, המוסדות הדתיים משלבים לימודי דת ולימודי מדע וטכנולוגיה... אבל עכשיו ברצינות – יש הרבה קווי דמיון בין העם האיראני לבין העם היהודי והישראלים בכלל. מדובר בחברות עם מעמד ביניים חזק שנשחק, עם כבוד לחינוך ולהשכלה. החלום של כל אמא איראנית הוא שהבן שלה ילמד ויהיה דוקטור או מהנדס. בעשור וחצי האחרונים החלום שלה הוא שהלימודים יהיו בחו"ל, ושהבן לא יחזור. אין מוטיבציה בציבור הרחב באיראן לשרת במוסדות המדינה. מי שיכול לצאת לחו"ל ברח כבר מזמן – בטורונטו ובלוס־אנג'לס יש קהילות גדולות של מיליוני איראנים פטריוטים גולים. הכלכלה האיראנית בקריסה טוטאלית. הדרכון האיראני מוקצה. אין מקום להשוות, כי אנחנו בישראל רחוקים מאוד משם, אבל לא הייתי רוצה לגדל את ילדיי במדינה שבה יש חשש תמידי על מה מותר ואסור להגיד, ורק המקורבים לשלטון נהנים משחיתות ממוסדת. זו מדינה ללא עתיד".
