שני נושאי פנים העסיקו אותנו בשבוע שעבר: הקורונה והשריפה בהרי ירושלים. המשותף לשניהם: חוסר סיסטמה בניהול משבר לאומי.
הממשלה, והעומד בראשה, עושים כל מאמץ לשלוט במגפה ולהימנע מסגר. הם מקדישים לנושא שעות רבות, מתייעצים עם מומחים ונמנעים משיקולים פוליטיים זרים. ולמרות זאת, גם הנגיף וגם הציבור לא מתרשמים. אז מה חסר? התשובה פשוטה: אין סיסטמה בניהול המשבר.
נשווה זאת לניהול משבר לאומי מסוג אחר: מלחמה. מדינת ישראל השכילה לבנות מערכת שיודעת בעת מלחמה לגייס ביעילות את כל המשאבים הלאומיים. חלק מרכזי במערכת הזו היא קיומו של רמטכ"ל. הרמטכ"ל כפוף כמובן לממשלה, אבל חופש הפעולה שלו בניהול המלחמה הוא עצום. אם צבא סוריה יפלוש לישראל, לא נדרשת ישיבת ממשלה דחופה בכדי להחליט איזו אוגדה תפעל היכן וכמה מטוסים יוקצו לאיזו משימה. ואם יש ויכוח בין מפקד פיקוד צפון למפקד חיל האוויר, אז יש מי שפוסק: הרמטכ"ל.
השריפה בירושלים מציגה חולשה לאומית עם מאפיינים דומים. מערך הכבאות עבר שדרוג משמעותי מאז 2010, והתפקוד של הכבאים ראוי לכל שבח. אבל המערך קטן ועני. הוא לא יכול להתמודד עם אירוע גדול במיוחד
הרמטכ"ל יודע להחליט ולשלוט לא רק כי הוא מנוסה בתחום הצבאי, ולא רק בשל סמכויותיו הרחבות, אלא משום שיש מתחתיו מטה שיודע לתרגם ביעילות כל החלטה "גדולה" שלו לעשרות החלטות קטנות ולשלוט על מימושן.
אם הקורונה היא משבר לאומי מתמשך, עולה השאלה: מיהו "רמטכ"ל הקורונה"? והתשובה היא: אף אחד. פרויקטור הקורונה הוא חלק ממשרד הבריאות, ולכל היותר יועץ לממשלה, אבל הוא לא מוסמך להחליט כאשר משרד הבריאות מתווכח עם משרד החינוך על מתווה הלימודים, או עם משרד התחבורה על ההסדרים בנתב"ג או עם משרד האוצר בנוגע להקצאת משאבים. היחיד שמוסמך להחליט הוא הקבינט, וכך נסחפים שרי הממשלה וראש הממשלה לעיסוק בנושאי מיקרו, ולעולם הדבר גם יקרה באיחור.
תוצאה נוספת של המצב היא שאפילו ביחס לקורונה, הנושאים החשובים ביותר לא נידונים. למשל, די מוסכם שהבעיה בהתפרצות הרביעית נובעת מכך שמיליון ישראלים מגיל 12 ומעלה בחרו לא להתחסן כלל. שום דיון קבינט לא הוקדש רק לנושא זה. אם היה "רמטכ"ל קורונה", הוא היה מביאו לדיון כבר לפני חודשיים ומציג את מרחב החלופות: החל מהסתפקות בשכנוע, ועד החלטה לחייב בחיסון את כל הסרבנים, ובין שני הקצוות יש לפחות עוד שלוש דרגות סבירות יותר.
השריפה הגדולה בירושלים מציגה חולשה לאומית עם מאפיינים דומים. אין ספק שמערך הכבאות עבר שדרוג משמעותי מאז השריפה בכרמל ב-2010, והתפקוד של הכבאים ראוי לכל שבח. אבל מערך הכבאות הוא קטן ועני, הוא לא יכול להתמודד עם אירוע גדול במיוחד.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןובאותה עת, יש למדינה משאבים לאומיים אדירים שלא מופעלים, ורובם בשליטת הצבא. זכרו את ימי הסערה הגדולים לפני כשנתיים, כאשר בני הזוג סתיו הררי ודין שושני נספו במעלית בתל אביב ומוטי בן שבת טבע בנחל בנהריה. למערך הכבאות יש מספר זעום של צוללנים, אך לצה"ל יש קומנדו ימי מפואר, שעם אנשי המילואים יודע להעמיד מאות צוללנים עם הציוד הכי מתקדם. הסערה נחזתה יומיים קודם – מדוע לא העמידה המדינה מראש את כל משאביה הרלוונטיים? התשובה פשוטה: אין סיסטמה.
ולכן, יש להגדיר ארבע דרגות של כוננות לסערה, וארבע דרגות של כוננות לשריפה, ולתת לשר לביטחון הפנים סמכות להכריז עליה ברמת הכוננות. עלייה ברמה תחייב את הצבא להקצות אוטומטית אמצעים שיש לו בשפע – למשל, מל"טים עם מצלמות תרמיות שיכולים לשהות באוויר שעות רבות, מסוקי יסעור שיודעים להביא מים או ציוד מכני הנדסי שיודע ליצור שבילי אש רחבים.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
