"במהלך השנים לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה לי אצל דודי שוומנפלד בבית. פחדתי. אחרי שפרסמתם את הכתבה עליו הכול חזר אליי והרגשתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה". בעקבות הפרסום ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" של שש העדויות על פגיעה מינית מצד שדרן הרדיו המפורסם בחברה החרדית דודי שוומנפלד החליטה הילה (שם בדוי) לאזור אומץ ולהגיש נגדו תלונה במשטרה, הראשונה שהוגשה.
הילה (31) הייתה רק בת 19 כששמעה לראשונה את תוכניתו והחליטה ליצור איתו קשר בפייסבוק. הוא הציע לה מיד להיפגש. "התחלנו להתכתב. באיזשהו שלב הוא הציע שניפגש אבל לא רציתי. אמרתי לעצמי 'מה יש לי לדבר איתו, הוא נשוי ומבוגר'. הוא שכנע אותי להיפגש ושיהיה מעניין. דיברנו בטלפון ולפני זה וידאתי שאנחנו הולכים להיפגש במקום ציבורי כדי שאני ארגיש בטוחה. חששתי שאם זה יהיה במקום סגור, זה יכול להיות מסוכן.
"הוא נתן לי כתובת בבני ברק והגעתי לשם", הוסיפה הילה. "התקשרתי אליו כשהייתי למטה והוא ביקש שאעלה אליו לבית. שאלתי למה והזכרתי שאני רוצה להיפגש איתו בחוץ, במקום פתוח בלבד. הוא אמר שלא נעים לו שיראו אותו, מפורסם מדבר עם בחורה בחוץ. התעצבנתי כי זה לא מה שסיכמנו. אמרתי לו שאני הולכת".
שוומנפלד הפעיל את כישורי השכנוע שלו והילה שהייתה במצב נפשי רעוע, השתכנעה ועלתה לביתו, שם הוא תקף אותה. "הוא אמר 'הגעת עד לכאן, תעלי ונשב קצת ותלכי'. בזמנו הייתי במצב נפשי לא טוב. גם בבית המצב לא היה טוב וחשבתי שאקבל תמיכה ושהוא ילמד אותי על תחום התקשורת. השתכנעתי ועליתי אליו לבית. אפילו לא חשבתי על סיטואציה כזאת מסוכנת שהוא יכול לעשות לי משהו. גם אמרתי לעצמי שהוא בן אדם ידוע ואין סיכוי שהוא יעשה לי משהו", סיפרה הילה.
"אני עולה אליו הביתה. הוא לבוש טוב עם בושם. דיברנו קצת. עוד לא עיכלתי שהסכמתי לעלות אליו והוא הצמיד אותי לקיר בצורה מאוד אגרסיבית. כפה את עצמו עליי ולא יכולתי לנשום. הכניס את היד שלו לתחתונים שלי. הייתי בהלם. הוצאתי את היד שלו בכוח והוא נישק אותי בפה ובצוואר. התנגדתי ממש. הוא עם המשקל שלו חוסם אותי. הוא לקח אותי בכח לחדר שלו, למיטה שלו, הייתי בהלם. זרק אותי למיטה ונשכב עליי, לא יכולתי לזוז כי הגוף שלו סגר אותי. היו כמה שניות שקפאתי ואמרתי לעצמי שאם אני לא מגיבה עכשיו זה יהיה מאוחר מדי. תוך כדי הוא מנסה לגעת לי בגוף ואני מנסה להזיז אותו", היא שחזרה.
סערת חיים ולדר: "סוכת אבלים" לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
(צילום: אלכס גמבורג, נויל האריס)
הילה נאבקה בו במשך דקות ארוכות אך ללא הצלחה. "צעקתי ואמרתי 'תעוף ממני', אבל זה לא עזר. השתוללתי. ממש מאבק כמו מתוך סרט. הוא התנגד בחזרה עוד יותר. באיזשהו שלב הצלחתי להעיף אותו ממני. הלכתי לסלון ואז הוא ראה שאני לא זורמת, אז הוא הוציא את איבר המין שלו. הוא ביקש שאני אתקרב ואגע בו. לא הסכמתי והוא לקח את היד שלי ובכוח הכריח אותי לגעת. העפתי את היד שלו ממני. הוא התלבש, שם את הציצית שלו ואמר 'בכל דרכך דעהו'. כלומר, שבכל הדרכים שלנו אנחנו צריכים לעבוד את השם.
"'אני יודע לעשות משהו לא טוב אבל בכל זאת צריך ללבוש ציצית. זה לא סותר'. הוא התבייש בעצמו", אמרה הילה. "הסתכלתי עליו בהלם ואז הלכנו לכיוון של המטבח והוא הראה לי מגנטים של המשפחה על המקרר ואמר 'זאת אשתי והילדים שלי'. הייתי בהלם. אין לו גבולות. פחדתי ממש להגיד לו משהו או לקלל אותו ולהעמיד אותו במקום כדי לא לעצבן אותו כי ידעתי שאני נמצאת במקום מסוכן, לא רציתי לעורר את הזעם שלו. רציתי לצאת ולשכוח מזה.
"סמוך לשעת התוכנית ב-14:00 בצהריים, יצאתי איתו ביחד מהבית והוא ביקש שנלך כל אחד לדרכו בנפרד כדי שלא יראו אותו עם בחורה זרה", היא הוסיפה. "אחרי המקרה המשכנו להתכתב קצת והוא עוד פעם הציע שניפגש אבל לא הסכמתי וסיימתי את הקשר איתו כי הוא ראה שלא יצא לו כלום ממני. במהלך השנים לא סיפרתי לאף אחד. פחדתי. אחרי שפרסמתם את הכתבה עליו, הכול חזר אליי והרגשתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה".
עו"ד אריאל עטרי, המייצג את שוומנפלד, מסר בתגובה: "למרות פניותינו בעבר לאתר ynet לקבלת פרטי ה'מתלוננות' המסתוריות, על מנת שנוכל להפריך את טענותיהן - האתר העדיף את פרסום ה'סנסציה' על פני בירור האמת. גם הפעם, התבקשנו להגיב רק לאחר הפרסום מבלי שתינתן לנו אפשרות תגובה מלכתחילה. בדרך זו מנע מאיתנו אתר ynet כל אפשרות ממשית להראות לקוראים שמדובר בתלונות כוזבות וככל שהוצגו 'ראיות' לכתבת - להצביע על כך שמדובר בראיות מפוברקות".
"בימים אלה, בהם כל זב חוטם ומצורע יכול להפריח טענות כוזבות, לפברק הודעות ולעצב ראיות בפוטושופ - פרסומים אנונימיים כאלה הינם מפלטו של כל נבל ופחדן. הפיתוי לפרסם מידע כוזב לגבי מרשי גדול, במיוחד בימים אלה בהם ייחוס פגיעות מיניות לחרדים זוכה לרייטינג גבוה יותר מהרגיל.
"למרבה הצער אנו חיים, בימים בהם התקשורת הפכה את בתי משפט, המקום בו אמורה להתברר האמת, למוסד מיותר - את השופטים החליפו אמצעי תקשורת שמוכנים לפרסם כל מה שיגדיל את הרייטינג ואת מספר הפרסומות, אלא אם מדובר באיש תקשורת חילוני גאה שזוכה להגנת חבריו וציפוף שורות. מושגים כמו משפט הוגן, חקירת עדים ורצון לברר את האמת - התחלפו במרדף רצוף אחר סנסציות. התוצאה היא שקוראי כתבה זו זכו לקרוא 'פייק ניוז', מתחילת הכתבה ועד סופה, בלי שתינתן לקורבן אפשרות הוגנת להראות שהדברים שנאמרו עליו הינם שקר גמור".
