"מסתכל אחרת על המושג חירות"
נח רוזנצווייג, בן 55 מרמת גן, נדבק בקורונה ואושפז במשך שמונה חודשים במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. במשך חמישה חודשים הוא היה מורדם ומונשם, חודש וחצי מתוכם היה מחובר לאקמו
"זה שאני מסתובב בלי מכשיר הנשמה ובלי מחולל חמצן זו חירות לא נורמלית. אני נגן סקסופון וחליל, ואני חי מהריאות. עצם העובדה שאני מסוגל לנגן ולהופיע, לעבוד, חזרתי למה שהייתי פעם – זו חירות מאוד גדולה.
"כשהייתי מורדם ומונשם לא הרגשתי כלום, רק בהמשך הייתי מודע לכאבים שלי. בשיקום הנוירולוגי, כשהבנתי שאני חוזר הביתה, לא האמנתי. רציתי לחזור לנגן אבל לא אישרו לי ישר.
"החג הזה הוא מבחינתי באמת שחרור מעבדות לחירות, אבל עכשיו אני ממש חזרתי לעבודה. אני עדיין לא עושה כל מה שעשיתי פעם, כי יש הופעות שממש צריך 'לתת בראש', ואין לי את הריאות לכך, אבל אני עושה המון הופעות ג'אז ובעיקר חזרתי למה שאני אוהב.
"אחרי המשבר שעברתי אני מסתכל אחרת על המושג 'חירות'. הייתי שם, ועכשיו אני פה. לא האמנתי שיכול להיות הבדל בין המצב שהייתי למה שאני עכשיו. בבית החולים הייתי קשור כי לא הייתה ברירה, הייתה לי זונדה והייתי צריך השגחה כל הזמן. אם המצב שלי עכשיו הוא לא חירות, אני לא יודע מהי חירות".
"חופש עבורי זו היכולת להביע את עצמי בלי פחד"
רעות, אמא לארבעה ילדים בת 38, יצאה לפני קצת יותר משנה ממעגל האלימות
"עבורי חופש וחירות זו עצמאות, היכולת להיות 'אני האמיתית', להביע את עצמי בדרך שלי בלי פחד. במשך 11 שנים וחצי חייתי במעגל האלימות, בעיקר אלימות נפשית. יצאתי ממנו לפני יותר משנה והתגרשתי לפני חודשיים.
"כשהאלימות החלה עוד עמדתי על שלי, אבל לאט לאט נחלשתי והפכתי לכבויה, כשבסוף הפכתי לכבויה לחלוטין. הכל היה מאוד מעורער, ראיתי דברים אבל הייתי מעורערת. בעצם, מהמקום הזה החלטתי שאני לא רוצה להיות שם יותר.
"בשנה האחרונה עשיתי תהליך צמיחה. אני הרבה יותר חופשיה לדבר עם אנשים, מה שלא יכולתי פעם, יש לי חירות כלכלית שלא הייתה לי. מבחינה נפשית אני במקום הרבה יותר גבוה, הערך העצמי שלי עלה, קודם לא היה לי ערך עצמי.
"במהלך השנה הזאת הייתה בת מצווה לבת שלי, אבל לא היו לי אמצעים לחגוג לה. לשמחתי, בוויצו הרימו לנו הפקה ועשו לה בת מצווה בלתי נשכחת. האירוע הזה היה משמעותי עבורי כי הוכחתי לעצמי שבזכותי, ובזכות הסביבה התומכת שיצרתי, אני יכולה גם לבד. היום אני מרגישה יותר חזקה ויותר בטוחה בעצמי ובאינטואיציה הפנימית שלי".
"הרגשה של להתחיל את החיים מחדש"
לירון, בת 32, שורדת זנות
"הייתי במעגל הזנות במשך חמש שנים, ויצאתי ממנו לפני שלוש שנים בעזרת עמותת לא עומדות מנגד שליוו אותי. נמשכתי לעולם הזה כי זה היה כסף מהיר. מדי פעם ניסיתי לצאת ממנו וללכת לעבוד במלצרות או בעבודות מזדמנות, אבל תמיד נמשכתי לשם בחזרה.
"רציתי לצאת, רציתי חיים אחרים, אבל מצאתי את עצמי חוזרת לשם. זה היה לופ שלא הצלחתי לצאת ממנו, הרגשתי כלואה.
"באיזשהו שלב לא יכולתי יותר. היו הרבה סיבות, אבל הטריגר היה לקוח מזעזע. אחרי זה אמרתי שאני לא מסוגלת. זו החלטה חשובה לקבל, זה שינוי טוב, אף פעם לא כיף להיות תקוע במקום רע. אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן.
"זו הרגשה של לחזור לחיים, או להתחיל את החיים מחדש. תחושה של שחרור"
"כשהתחלתי לנהל את החיים שלי הפחד נעלם. זה מלווה בהרבה קשיים, יש שכירות לשלם והרבה פחות כסף. את לא תמיד מרגישה כל כך עצמאית, אבל את כן חופשיה. אני חושבת שאפשר להגדיר את היציאה ממעגל הזנות כיציאה לחופשי. זו הרגשה של לחזור לחיים, או להתחיל את החיים מחדש, תחושה של שחרור. לקום בבוקר ולהבין שעשיתי את זה, שאשכרה עשיתי את זה".
"חופש זה להיות במדינה שלי, בבית שלי"
אנסטסיה אפנסייבה, בת 27 מאוקראינה, ברחה מהבית והגיעה כפליטה לישראל
"חופש זה להיות במדינה שלי, בבית שלי, ולא לפחד על עצמי ועל האנשים הקרובים אליי. זה להיות חופשיה, לא לפחד שיפגעו בנו. זה לאהוב, להתחתן ולהביא לעולם ילדים מבלי לפחד שהם יהרגו, להרגיש ביטחון.
"לפני המלחמה גרתי בניקולייב, היה לי עסק קטן שבו תפרתי מצעים למיטות. ב-21 במרץ ברחנו משם אמא שלי, אחותי ואני. יצאנו מוקדם בבוקר עם נהג שידע את כל הדרכים לברוח, ושילמנו לו כסף כדי שיעביר אותנו את הגבול לפולין.
"ליד הבית שלנו היה בסיס צבאי קטן, ומספר שעות אחרי שברחנו פוצצו אותו. חצי מהבית נהרס בהפגזות. היה לנו מזל שברחנו, זה לא היה קל.
"כרגע אנחנו לא מרגישים חופשיים, כי לא ברור כמה זמן המלחמה תימשך, ואין לנו ביטחון שנוכל להישאר פה. קשה לנו לראות את מה שקורה במדינה שלנו, את האנשים שנפגעים. אנחנו לא מבקשים כלום, רוצים להישאר פה כל עוד יש שם מלחמה".
