7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: לינוי אשרם, ריי ביטון, ניב סולטן, ספיר ברמן ווופאא אבן ברי
(צילומים: אביגיל עוזי)
הן הכירו זו את זו בעיקר מאמצעי התקשורת, אבל כמה רגעים אחרי שנפגשו לראשונה הן כבר מחליפות חוויות ותובנות ונדמה שהן חברות ותיקות: חמש נשים חזקות, שצלחו מכשולים, ניפצו סטיגמות ושברו תקרות זכוכית, השפיעו והגיעו להישגים מרשימים.
הראשונה היא וופאא אבן ברי (35) מתל שבע, יועצת אסטרטגית במקינזי ופעילה חברתית בולטת בחברה הבדואית, שפועלת למען שילוב וייצוג של אוכלוסיות מוחלשות. בעבר ניהלה את מרכז המתנדבים של "אג'יק" - ארגון ערבי-יהודי לפיתוח חברתי וכלכלי בנגב, וכיהנה כראש תחום מדיניות ממשלתית במשרד לשוויון חברתי. את התואר השני למדה בשיקגו, בתוכנית המנהיגות של קרן ברק אובמה. "יום האישה מזכיר לכולנו את המציאות שלנו כנשים", היא אומרת. "תזכורת לאיפה היינו פעם, איפה אנחנו היום ואיפה אנחנו צריכות להיות בעתיד".
על הסט היא פגשה את השחקנית ניב סולטן (29), שכיכבה בתפקידים ראשיים בסדרות "יש לה את זה" ו"טהרן", שעליה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. "גדלתי בבית נשי עם נשים מאוד דומיננטיות", היא מספרת, "אני אוהבת להיות אישה, והתפקידים שאני עושה הם של נשים חזקות ולא מתאמצות".
"יום האישה הוא יום שחשוב לציין", אומרת לינוי אשרם (22), מתעמלת אמנותית שכל המדינה הריעה לה כשזכתה במדליית זהב באולימפיאדת טוקיו והפכה לאלופה האולימפית הישראלית הראשונה. "היום הזה עושה אותנו מיוחדות. נשים מעוררות השראה עבורי הן אמא שלי, שלימדה אותי כל מה שאני יודעת על החיים, ואיילת זוסמן, המאמנת שלי".
אליהן מצטרפת ד"ר ריי ביטון (37), שסיימה התמחות ברפואה פנימית בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד ובעלת קליניקה פרטית לרפואה אסתטית, ומי שעומדת בראש ארגון הרופאים המתמחים "מרשם", שהוביל את מחאת המתמחים הגדולה. "ביום האישה אנחנו מזכירות לעצמנו שאנחנו יכולות לעשות הכל ושהעולם הוא מקום טוב יותר כשהוא מנוהל על ידי נשים", היא אומרת.
החמישית היא ספיר ברמן (27) שופטת כדורגל וסטודנטית לחינוך מיוחד, שחשפה את התהליך שהיא עוברת להתאמה מגדרית ועשתה היסטוריה כשופטת הראשית הראשונה בליגת העל. בזכות האומץ שלה, היום היא תקבל את אות האבירות לנשים פורצות דרך ממרכז פרס לשלום ולחדשנות.
מנהלת ערבייה? למה לא בעצם / וופאא אבן ברי
כשאימא שלי רוצה להעביר לי או לאחד מהאחים והאחיות שלי מסר עוצמתי, היא עושה זאת בשירה.
בחברה הבדואית, א.נשים ניהלו בעבר שיחות שלמות באמצעות שירה. אימא תמיד מספרת לנו על החוויה שלה ברעיית צאן והשיח עם נשים ממשפחות אחרות דרך שירה. גם כשהיה קונפליקט, השירה היוותה גשר ויצרה אחוות נשים.
אימא שלי משוררת, אבל היא לא קוראת לעצמה משוררת ולא מודעת לעובדה שהיא משוררת. היא נולדה למציאות שבה מתקשרים בשירה. זו הנורמה. אף אחד לא אמר לה או לנשים אחרות שהן לא יכולות, שזה לא אפשרי. הן פשוט היו משוררות.
כשהתחלתי את לימודיי האקדמיים באוניברסיטה בגיל 17, בשנת 2004, היו עדיין סופרים את הנשים הבדואיות באוניברסיטה. היינו פחות מחמישים. זו הייתה עבורי כניסה לעולם קר ומוזר, בגיל מאוד צעיר, כשהשפה לא שגורה בפי. בחורה בדואית, שהמסלול היחידי שעשתה עד אז היה מהבית לבית הספר וחזרה, בין עשרות סטודנטים יהודים, שגילם הממוצע 24-23, אחרי תנועת נוער, חו"ל, עבודה ועוד כמה תחנות בחיים. בהרצאה הראשונה שלי בקורס "מבוא לכלכלה" ברחתי החוצה ולא רציתי לחזור ללמוד יותר, אבל נשארתי.
בחרתי ללמוד "ניהול מערכות בריאות" כי רציתי להיות בעמדת השפעה. עד היום אני זוכרת את התגובות: "נשים לא יודעות לנהל, הן רגשיות" ו"מי יקבל אישה ערבייה לנהל?" המחשבה הראשונה שעברה לי אז בראש היא "למה לא". אני גדלתי וחונכתי בבית שאמר לי כל הזמן "שאני יכולה". הקול של הבית היה כל כך חזק שהקולות בחוץ היו חלשים לעומתו. ואכן, חמש שנים אחרי שהתחלתי את חיי המקצועיים הפכתי למנהלת הראשונה שניהלה של מרכז המתנדבים "אג'יק".
במקומות רבים המסר שמועבר לנשים, בין אם באופן ישיר ובין אם עקיף, הוא שהיכולות שלנו לא שוות ליכולות של גברים. אומרים לנו היכן להיות והיכן לא, מה לעשות ומה לא. וגם כשנשים כן יושבות מסביב לשולחן, הן לא תמיד נשמעות. מחקר שערכה לאחרונה חברת מקינזי מראה כי 36% מהנשים בעמדות ניהול בכיר מדווחות שמפריעים להם או קוטעים אותן כשהן מדברות, לעומת 12% מהגברים. 34% מהנשים מדווחות שמטילים ספק בשיקול הדעת שלהן לעומת 22% מהגברים.
בהרבה מקומות עדיין סופרים את הנשים: האישה הראשונה בתפקיד, בתחום, ועוד. מאמצים רבים נעשים כדי לאפשר את ייצוג הנשים מבחינה כמותית, אך אל לנו לעצור שם. השינוי האמיתי מצריך מכולנו לייצר סביבה שוויונית עם הזדמנויות שוות ולא רק ייצוג מספרי הולם. כך יבואו לידי ביטוי התרבות, היכולות, החוזקות וגם הצרכים של נשים וקבוצות מיעוט.
יש לזכור כי סוגיית ייצוג נשים אינה בעיה של נשים. תת-ייצוג של אוכלוסייה מסוימת אינה בעיה של אותה אוכלוסייה, היא בעיה של החברה. האחריות היא של כולנו – נשים, גברים, צעירים ומבוגרים.
המציאות לא תשתנה דרך מספרים, אלא דרך שפה שוויונית וצודקת, דרך יצירת סביבה ותרבות של "את יכולה". לא כקלישאה, אלא כשמערכת שלמה עומדת מאחורי המשפט הזה.
סוגיית ייצוג נשים אינה בעיה של נשים. תת-ייצוג של אוכלוסייה מסוימת אינה בעיה של אותה אוכלוסייה, היא בעיה של החברה
רק כשגדלתי הבנתי / ניב סולטן
בילדותי, בכל שנה אבא שלי היה מגיע הביתה מהעבודה עם מתנה קטנה ומאולתרת, ותמיד תמיד עם אותה הסברינה - מין קינוח משונה על טהרת קצפת שאמא שלי הכי אוהבת, מהקפה השכונתי בירושלים. וככה בצניעות ושגרתיות היינו חוגגים אותה. את אימא שלי. ללא פומפוזיות. בלי מאמץ. לא בהשוואה ל- ולא לעומת. פשוט בזכות מי שהיא. עוצמתית ושברירית במקביל. רכה ומחוספסת. קטנה אבל עם יכולת הכלה אינסופית. יפה ולעיתים מוזנחת, והו, כמה שהיא יפה גם כשהיא מוזנחת. מלמדת ומקשיבה. מקריבה וגאה. מלכה. המלכה שלנו. לצידה עומד איש רגיש מאוד שמסתכל עליה תמיד בהערצה - אבא שלי.
שני אלו האהובים עלי כל כך, לימדו אותנו בבית העצמה נשית מבלי שבכלל ידענו. חינכו אותנו במין בועה הרמונית שבה אין חסמים ואין הבדלים ואין משמעות למין ומגדר.
אצלנו בבית מעולם לא נאמר "את יכולה הכל ושאף גבר לא יגיד לך אחרת". נאמר רק "את יכולה הכל בזכות מי שאת". אצלנו בבית לא הייתה התגאות בהצלחה בדמות נשית. הייתה התגאות בהצלחה באשר היא.
לא נאמרו אג'נדות. הגברים במשפחה שלי תמיד כיבדו והאדירו את הנשים שלהן. ואני חשבתי שככה זה אצל כולן. לקחתי כמובן מאליו. כשנחשפתי לעולם החיצון, הבנתי שכלום לא מובן מאליו. שיש מי שנולדה למציאות אחרת. יש בחוץ נשים אדירות שנאלצו להיאבק על זכותן ולפרוץ דרך. הבנתי איזה מזל נפל בחלקי, והתחברתי עוד יותר לגרעין הנשי והחזק שמרכיב את ה-DNA שאני נושאת ושעליו אני מודה ומברכת.
הלוואי שבכל מקום וזמן עוצמה נשית תתבטא ככה, כמו בבועה שגדלתי בה - ללא מאמץ. ללא תשומת לב מיוחדת, ללא מלחמות ומאבקים. הלוואי ששוויון בין המגדרים יהפוך כל כך שגרתי ובנאלי, בדיוק כמו אותו קינוח סברינה קבוע. הרי אבא לא צריך לצאת מגדרו ביום האישה כדי לחגוג את אימא. חגיגת הנשיות מתקיימת בכל יום, מטבעה.
ממש בקרוב אעמוד מתחת לחופה ואקים לי את התא המשפחתי שלי. אני מסתכלת על האיש שבחרתי ובחר בי. על העיניים שלו שמסתכלות עליי בהערצה והתגאות, ובתמיכה האינסופית שהוא מעניק לי ולחלומות שלי. יודעת שנקים ביחד בית שכל כולו שוויון והעצמה. אני מאושרת וגאה. גאה בעצמי וגאה בנשים שגידלו אותי.
הנה אימא, כנראה שגם אנחנו פרצנו פה איזו דרך. מבטיחה לעצמי להמשיך ולהנחיל את כל אלו גם לבת שלי. ועד שזו המלכה תגיע, אמשיך לייחל לבואה לעולם מתוקן. בו נוכל אני והיא להגשים חלומות קטנים וגדולים. להמשיך לכבוש פסגות ויעדים. בינתיים זו רק אני פה, אז אחלו לי בהצלחה.
לימדו אותנו בבית העצמה נשית מבלי שבכלל ידענו. הלוואי שבכל מקום וזמן עוצמה נשית תתבטא ככה, כמו בבועה שגדלתי בה - ללא מאמץ. ללא תשומת לב מיוחדת, ללא מלחמות ומאבקים
הנשים שהביאו אותי לזהב / לינוי אשרם
בכל תחרות שבה זכיתי או השתתפתי, גם כשלא עליתי על הפודיום וגם כשזכיתי במדליית זהב ועמדתי על המדרגה הגבוהה ביותר שלו, ידעתי שאני שם בזכות עצמי, אבל לא פחות מכך בזכות נשים נוספות.
הצוות של הנבחרת מורכב רק מנשים: המאמנות, רופאת הספורט, הפיזיותרפיסטית והמעסה. לכולנו הייתה מטרה משותפת ועל כן ההצלחה היא משותפת. להיות מוקפת בהן לאורך השנים זה דבר שנתן לי להרגיש ביטחון. העוצמה והחוזק שלהן מקרינים בסוף עלינו, המתעמלות. גם חברותיי לנבחרת תמיד היו שם. בפרגון, במילה החמה, בעצה טובה.
נשים מלוות אותי לאורך כל הקריירה. עוד מתחילתה, אי שם בגיל שש, כשאימא לקחה אותי לחוג התעמלות במתנ"ס, היו לי קשיים. מצד אחד הייתי חייבת לעסוק בפעילות ספורטיבית. האנרגיות והרצון היו שם בעוצמות גבוהות. מצד שני הגעתי בפער לא קטן לעומת שאר המתעמלות וגם לא הבנתי את השפה: כולן דיברו ברוסית ולא תמיד הרגשתי שייכת.
אימא הייתה שם בשביל לדרבן אותי. היא הפכה את הקשיים לאתגרים. את לא מבינה את השפה? תלמדי אותה. צברת פער באימונים? תצמצמי אותו עם עבודה קשה. היא הייתה שם בשביל לחזק אותי.
משברים היו לאורך כל הדרך, ותמיד הייתה מישהי שידעה להגיד לי את הדבר הנכון. כך היה גם בתחילת ימי בצבא. הגיוס קסם לי ומהר מאוד חשבתי לזנוח את האימונים לטובת קורס קצינים. איילת, המאמנת שלי, אמרה לי: "קצינות יש המון בצה"ל, אבל לינוי אשרם יש אחת". שם הבנתי עד כמה היא מאמינה בי.
אני חיה את עולם הספורט. אמנם את הצד הנשי שבו, אבל אני יכולה להסתכל גם על התמונה הגדולה. בעבר לא היה שוויון בספורט. פחות נשים עסקו בזה, לא ניתנה עזרה כלכלית לנשים, הייתה פחות מודעות.
היום אנחנו במקום אחר. יש הרבה הישגים של נשים, כאלו שלא העזנו לחלום עליהם; יש גם תמיכה כספית. זה לא מספיק, אבל יש התקדמות. אני מאמינה שעוד יבוא היום שבו הספורט הנשי יהיה בולט אפילו יותר מהספורט הגברי.
יום האישה, שחל היום, הוא יום שבו נהוג אצלנו להביא למאמנות פרחים. במסגרת התא המשפחתי, אימא שלי וכל האחיות יוצאות יחד לעשות משהו משלנו.
אני מציינת אותו למרות שבליבי אני מאמינה שכל יום הוא יום האישה. כל יום אנחנו שוברות תקרות זכוכית, מעיזות, מפתיעות ועושות היסטוריה. כל יום אנחנו מביאות את עצמנו עם הרבה מאמץ לקדמת הבמה, לראש הטייסת, לניהול המחלקה, וכן, גם לראש הפודיום. עד שיבוא היום שכל מה שיישאר לנו זה רק להביא פרחים אחת לשנייה. לזכר הימים ההם.
אני מאמינה בליבי שכל יום הוא יום האישה. כל יום אנחנו שוברות תקרות זכוכית, מעיזות, מפתיעות ועושות היסטוריה
השנה שבה נלחמתי למענכם / ד"ר ריי ביטון
בשנה האחרונה הבנתי לעומק את המשמעות של כוח נשי, ובאותה נשימה גם הבנתי עד כמה ארוכה הדרך שלנו כחברה לשוויון מגדרי.
באוקטובר האחרון, רגע לפני ההפגנה הגדולה שלנו בתל אביב, בעיצומו של מאבק המתמחות והמתמחים לקיצור תורנויות שעומדות כיום על 26 שעות, מצאתי את עצמי מערסלת תינוקת בת חודשיים ביד אחת וכותבת על נייר את נאום הקרב ביד השנייה. עד לפני כמה שנים המחזה הזה של אישה, בוודאי במהלך היריון או מיד לאחר לידה, הניצבת בחזית מאבק כזה, היה יכול להתרחש רק בדמיון.
הספקתי עוד להניק את הקטנטונת בטרם אעלה לבימת הנאומים, הבטתי באלפי חברותיי למאבק, והייתי גאה. הנה: ביד אחת אני אוחזת בבתי, שכל תקוותיי ומאוויי לעולם הזה גלומים בה, ובידי השנייה מחזיקה דפים עם המילים שנועדו לקדם את המאבק שלנו – מאבק שיביא לא רק לנו, אלא למדינת ישראל ולבתי, עתיד טוב יותר.
מקובל לחשוב שיום האישה הוא יום של "העצמה נשית", שהרי אם רק "נעצים" נשים, השוויון יתקיים. אולם תפיסת ההעצמה הנשית מורכבת עבורי. מסלול החיים שלי לא היה "מעצים" במיוחד, ומצד שני הוא כנראה סיפור מושלם של "העצמה נשית". גדלתי בפריפריה עם חלום להיות רופאה, אך אם זה היה תלוי באנשים שפגשתי בדרך, זה כנראה לא היה קורה. באולפנה לא קיבלו אותי כי נמדדתי בסנטימטרים של אורך החצאית. צה"ל שאיבחן אותי עם קב"א שלא הותירה סיכוי לשירות משמעותי. מדריך פסיכומטרי שאמר לי שאין רופאים (שלא לדבר על רופאות) עם פסיכומטרי כמו שלי. למזלי, גדלתי בבית שלימד אותי שאם אלמד ואעבוד קשה אוכל להגשים את חלומותיי. אז נאלצתי להתחיל את לימודי הרפואה שלי במדינה אחרת בשל שש נקודות חסרות בפסיכומטרי, וסיימתי אותם כבוגרת אוניברסיטת בר אילן בצפת.
כשהתחלתי את ההתמחות ראיתי שוב איך החברה והמדינה אומרת לי שהיא לא רוצה שאהיה רופאה. אגיד את המובן מאליו: תורנויות של 26 שעות אינן אנושיות – עבור גברים ונשים כאחד. ועדיין, עבור אישה צעירה המקימה את משפחתה, זו משימה לכמעט בלתי אפשרית. זה מתחיל כבר במהלך ההיריון ולאחר הלידה. במקום להביא תגבור, המערכת מצפה מהחברים למחלקה להגדיל עוד את כמות המשמרות האינסופיות, מה שמתיש אותם ויוצר מתחים בינם לבין המתמחות. התוצאות של התרבות הזו הרסניות. נחשפנו בארגון "מרשם" לסיפורים רבים על מתמחות שעברו הפלה תוך כדי תורנות או אחריה.
החלום להיות רופאה מצוינת ולעבוד בתוך מערכת שמאפשרת זאת הוא שגרם לי להצטרף לארגון "מרשם", שהיום אני עומדת בראשו. הוא מאגד אלפי מתמחות ומתמחים, רופאות ורופאים. כן, למרות שכשמתארים צוותי רפואה עדיין מדברים על "רופאים ואחיות", יותר מ-50% מהרופאים בישראל הן בכלל רופאות. וכאישה שעומדת בראש "מרשם" אני מנהלת את מאבק המשמרות גם מהזווית של צורכי התא המשפחתי הצעיר.
אז יכול להיות שאני נחשבת לסיפור מעצים, אבל שאיפתי היא לא להעצים רק נשים, אלא לתת להן ולגברים הזדמנויות שוות. אנחנו לא צריכות לשבור כל בוקר עוד תקרת זכוכית. זו תפיסה של החברה הישראלית שצריכה להשתנות. אנחנו צריכות לראות את אותו מספר של נשים וגברים במוקדי קבלת ההחלטות לא כי אנחנו מועצמות או "תותחיות", אלא כי לגברים ולנשים יש את אותן יכולות.
את תוצאות חוסר השוויון אנחנו רואות גם בטיפול של המערכת בהטרדות מיניות. למרות שברור שאלה מתרחשות מדי יום במוסדות הבריאות, מנגנוני הטיפול בהן מיושנים ומסורבלים, ואינם מאפשרים סביבת עבודה מוגנת לנשים. הממסד – הנהלת משרד הבריאות והארגונים שאמורים לייצג את הרופאות – מורכב בעיקר מגברים, שלא באמת מבינים את עומק הבעיה. אגב, חלק מגברים אלה מציגים עצמם כ"פמיניסטים", אבל שתקו כשראו אותי תחת מתקפה שוביניסטית מובהקת מאחד השרים הבכירים. הם גם ראו את הרופאה הבכירה בישראל, ד"ר שרון אלרעי פרייס, מותקפת שוב ושוב בצורה מיזוגנית, והסתפקו בהודעות גינוי מגוחכות.
בין מילות המאבק של אותו נאום לבין החלומות שאני מקווה שבתי תזכה להגשים נמצא עולם שלם שנקרא החברה הישראלית. את תפיסותיה של החברה הזו בנוגע לנשים, גברים ואיזון בין חיי משפחה לעבודה אנחנו צריכות לשפר ולתקן. ויפה שעה אחת קודם, ושעות רבות פחות באורך התורנויות.
אנחנו לא צריכות לשבור כל בוקר עוד תקרת זכוכית. זו תפיסה של החברה הישראלית שצריכה להשתנות. אנחנו צריכות לראות את אותו מספר של נשים וגברים במוקדי קבלת ההחלטות לא כי אנחנו מועצמות או "תותחיות", אלא כי לגברים ולנשים יש את אותן יכולות
השנה שבה הפסקתי לחטוא בלשון הרע / ספיר ברמן
ההחלטה להפסיק להסתיר את מי שאני גרמה לי להתבונן על כל הדרכים שבהן אפשר לברוח מלגלות מי אני ולהתעסק בעצמי. כי לצאת אל האור לא נגמר ביציאה מהארון בתור אישה טרנסית. זו רק ההתחלה. עכשיו אני צריכה לצלול פנימה ולגלות מי זאת ספיר, מה היא אוהבת ומאיפה מגיע הכוח שלה.
דרך אחת, לא צפויה, נגלתה בפניי כאשר שאלתי את עצמי: "ספיר, איך את מפסיקה לברוח ממי שאת?". גיליתי את "איסור לשון הרע" ואת המשמעות היפהפייה של האיסור הזה, וברגע שמעמיקים בו מגלים כמה אהבה עצמית הוא מבקש להעניק. התובנה האמיתית שקיבלתי הייתה כזו: כשאני מתעסקת בחיים של אחרים, אני בורחת מעצמי. אני בורחת מלדבר עם עצמי, לשאול את עצמי מה אני צריכה ומה השלב הבא עבורי. למילים ולמחשבות שלי יש כוח אדיר, וכשאני קמה בבוקר ומחליטה שהיום הזה יהיה טוב, אז הוא יהיה כזה, כי שלחתי אנרגיה טובה והיא חוזרת אליי.
כשאני חושבת מחשבות רעילות, מחשבות צרות עין על אחרות או על עצמי - האנרגיה הזו מרעילה אותי מבפנים ומרחיקה אותי מעצמי. בעולם שמעביר שוב ושוב מסרים של שנאת נשים ונשיות – ושנאת השונה – לאהוב את הנשיות שלי זו פעולה של עוצמה וכוח. ולאהוב אותי ככה, כמו שאני, זו הפעולה הכי מהפכנית שיכולתי לעשות. יותר מכל פעולה אקטיביסטית, יותר מכל הרצאה מעוררת השראה או קריאה לפעולה. לקבל ולאהוב את עצמי ככה, בדיוק איך שאני, על הרגעים החלשים שלי, על הכאב שלי, על הכוחות שבי ועל רגעי האושר.
הדרך אל הנקודה שבה אהיה שלמה עם עצמי היא ארוכה. אני יכולה לבזבז את הזמן על חוסר יעילות, רכילות מרעילה ועיכובי לו"ז שמוציאים את הדעת. ואני יכולה להיות יותר מזה. להפסיק לחטוא בלשון הרע זו הדרך שלי לאהבה עצמית.
בעולם שמעביר שוב ושוב מסרים של שנאת נשים ונשיות – ושנאת השונה – לאהוב את הנשיות שלי זו פעולה של עוצמה וכוח. ולאהוב אותי ככה, כמו שאני, זו הפעולה הכי מהפכנית שיכולתי לעשות.
