לאחרונה פנה אליי חבר שידע שאני עוסק באתיקה רפואית ותהה אם לגיטימי שרופאים (בתמיכת ההסתדרות הרפואית) נוקטים עמדה – ואפילו שובתים – נגד ההפיכה המשטרית. הוא מבין שבין הרופאים והרופאות יש רבים המתנגדים לחקיקה, ואין לו בעיה שיפגינו כאזרחים מן השורה, אבל מה הקשר בין חסימת עילת הסבירות, אפילו אם היא מכרסמת בעצמאותו של בית המשפט, לבין מקצוע הרפואה?
שאלה מצוינת. היא מאפשרת להדגים את חומרת המהלכים האנטי-משפטיים שעל הפרק. לא צריך לדמיין שום תרחיש עתידי – הכול כבר קרה. היה בישראל שר בריאות (תחילה במעמד סגן-שר), שראה עצמו קודם כל כשליח של מגזר מסוים. הוא התערב ברגע האחרון בשיקוליה של ועדת הסל המתעדפת מדי שנה את התוספות והעדכונים לסל הבריאות, ודרש לתקצב במיליונים רבים טיפולים מסוימים לילדים, כי במגזר שלו יש הרבה ילדים.
אולי זה היה נכון, ולבטח זה פעל לטובת כל הילדים, אבל אולי לא, כי זה היה עלול לבוא על חשבון טיפולים אחרים ותרופות מצילות חיים. בדיוק בשביל לשקול את השיקולים הקשים האלה מינה השר בעצמו את הוועדה – עד שהאינטרס הפוליטי-סקטוריאלי שלו נדחף לקלחת ברגע האחרון. העימות לא הגיע לבית משפט, כי בסוף נמצאה תוספת תקציב שאפשרה את המהלך בלי לגרוע מהסל, אבל בלי האפשרות לביקורת שיפוטית, למה שלא יקרו דברים כאלה פעם בשבוע?
חמור מזה, אותו שר רצה למנוע הסגרתה לחו"ל של אישה מהחסידות שלו שהואשמה בפגיעות מיניות חמורות בתלמידותיה בבית ספר יהודי (לימים היא הורשעה). כשניסתה למנוע את ההסגרה בטענה שמבחינה נפשית אינה כשירה לעמוד לדין, הפעיל השר לחץ על פסיכיאטרים במערכת הבריאות - כולל איומים שמעמדם או קידומם עלולים להיפגע - כדי שיוציאו חוות דעת המנוגדת לשיקול דעתם המקצועי. בלי מערכת משפט עצמאית, מי יגן על רופאים מלחץ מושחת כזה?
אז זה בהחלט עניינה של ההסתדרות הרפואית. מותר לה, והיא אף חייבת, להתריע מפני החלשת המערכת המשפטית, בין אם זו נעשית בחבילת צעדים דרקונית ובין אם בשיטת הסלאמי, שמתחילה עכשיו עם ביטול עילת הסבירות, שכל מטרתו היא לאפשר מינויים, מעשים ומחדלים מושחתים או מפלים, או שניהם גם יחד.
גם כאן אין צורך בשום דמיון או אזהרה ממה שעלול לקרות. הכול כבר קורה, בחברות הממשלתיות, בתקשורת, ברשות לקידום מעמד האישה, בוועדת הבריאות של הכנסת ובכל חבילת החוקים שכבר אושרו בשלבים שונים בכנסת ובוועדת השרים לחקיקה. שלטון מושחת וחסר מעצורים הוא איום על היושרה המקצועית של כל רופאה ורופא, ועל עצמאותו ואמינותו של המקצוע. במקום חוות דעת אובייקטיביות, נקבל רפואה המודרכת מלמעלה לפי אינטרסים פוליטיים, מגזריים ואישיים - של ח"כים, שרים ופקידים בכל הרמות. שחיתות אף פעם לא נשארת למעלה. הצחנה עוברת עד מהרה מן הראש לשאר הגוף.
(צילום: שמוליק דודפור)
האם כל זה אמור במיוחד דווקא במקצוע הרפואה? כמובן שלא. כל ארגוני החברה האזרחית המיועדים להגן על בעלי המקצוע מהתערבות גסה ומסוכנת של השלטון כבר נתונים לאיום חמור. הגוף המקצועי של עורכי הדין כבר על הכוונת, ואיתו המועצה להשכלה גבוהה שתפקידה לשמור על עצמאותם של המוסדות האקדמיים, ששר החינוך חותר לפוליטיזציה שלה בהחדרת אנשי ונשות שלומו.
והסיפור לא פוסח גם על קציני צה"ל. ללא גיבוי של מערכת משפט עצמאית, איזו ערובה יש לטייס או לקצינת תותחנים שהפקודות שהם מצווים לבצע והמדיניות שהם נדרשים להגשים אינן חורגות באופן חמור ממה שלגיטימי מבחינת חוקית ומוסרית?
פרופ' נעם זהררבים מצביעים על החשש שבהיעדר מערכת משפט עצמאית עלולים חיילי צה"ל להיות חשופים לאישומים בבית הדין הבינלאומי בהאג ועקב כך לצווי מעצר במדינות שונות. החשש הזה אמיתי, אבל גם כאן אני מעדיף להצביע על דברים שכבר התרחשו ואף הוכחו בבית משפט. מי יערוב למשרתים במינהל האזרחי או בהגנה על בנייה בהתנחלויות, שמדובר בפעולות לגיטימיות "לשם בטחון המדינה" (אפילו אם נניח, לצורך הדיון, שמפעל ההתנחלויות תורם לביטחון) – ולא באינטרסים נדל"ניים מושחתים, ששיקול ביטחוני כוזב נרתם לקידומם?
זה אפילו לא עניין לימין או שמאל, לתומכי ההתנחלות מול תומכי שתי המדינות. הרי בג"ץ כבר קבע, בסדרת החלטות החורגות מן המקובל בדין הבינלאומי, שהתנחלויות על "אדמות מדינה" הן כביכול חוקיות. אבל הוא עדיין מהווה כתובת לעתירות הצלה מפני גזל של קרקעות פלסטיניות פרטיות –שכנגדו התריעו הן מנחם בגין והן הרב צבי יהודה קוק. הכפפת היועצים המשפטיים לשרים והחלשת מערכת המשפט שתחילתה בביטול עילת הסבירות הן איום על המקצועיות והיושרה של קציני צה"ל לא פחות מאשר על כל שאר בעלי המקצוע בחברה הישראלית.
- פרופ' נעם זהר מלמד אתיקה רפואית וצבאית במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. כיהן שלוש פעמים בוועדת סל התרופות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:11, 24.07.23
