בניגוד לחגים ומועדים אחרים, שלא תמיד מגיעים בזמן נוח ולפעמים גם בלי שום אזהרה - ט"ו בשבט, למשל, שנוחת בהפתעה גמורה בשעה 23:30 בלילה כשאת נחרדת לגלות שבוקר צריך לשלוח טנא לבית ספר - יום כיפור בא מבחינתי תמיד בזמן טוב. אין מצב שלא אשמח ל-24 שעות של הנמכת ווליום כללית, כבישים ריקים, הרהור או שניים על היחסים שבין אדם לחברו, ואווירת חג שלווה. שלא לדבר על הזינוק בפופולריות האישית בימים שלפני כיפור כשאני מוצפת הצעות לפדיון כפרות אונליין, טלפונים מעמותות דתיות, סמסים מחב"ד, וקופונים להפנינג סליחות מוזל מחנות החוויות של ויזה כאל.
ויש כמובן את המסורת שלא נס לחה של פוליטיקאים, שבכל שאר ימות השנה - עד שעה לפני כניסת החג ממש - מתסיסים, מפלגים, ומסיתים בלי הפסקה, אך בכיפור לובשים פתאום הבעת פנים של מי שהתגלתה בפניהם השכינה או מצטלמים צמודים לאבני הכותל כמו היו פיגומים בפרויקט תמ"א 38. שלא לדבר על הרשתות החברתיות שעורכות חשבון נפש רגע לפני תפילת כל נדרי: "כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי" או במילים של ערוצי סלבס: "סטטיק מבקש סליחה משרית. עכשיו בסטורי".
במקרה האחרון, אגב, נכנסתי לסטורי וקשה לומר שהתרשמתי. אני לא רוצה להתערב אבל אם אפילו רבע מהשמועות נכונות, הייתי ממליצה לסטטיק לא להסתפק בהתנצלות סטנדרטית בסטורי אלא לחשוב יותר בכיוון של הפיצוי שהעניקה מדינת ישראל לטורקיה אחרי פרשת המרמרה.
פרס הסכסוך היצירתי של תשרי הולך, בלי תחרות, לאנשי קמפיין הליכוד, אחרי שדוברו של בנימין נתניהו, יונתן אוריך - במהלך ויכוח קולני במצודת זאב - נעל את ח"כ גלית דיסטל אטבריאן במרפסת וברח מהמקום. התנהגות לא מכבדת, לא ראויה, ובהתחשב בסגנון ובווליום הידועים של חברת הכנסת, גם לא מומלצת בלי לקבל קודם אישור קונסטרוקציה ממהנדס בניין.
(צילום: אסף חן)
חצי שעה אחרי שהתקרית המביכה דלפה לאתרי החדשות, כבר יצאה מכיוון השניים הודעת פיוס קצרה, שהרי לטעות זה אנושי ואילו לסלוח - הנחתה מנתניהו. כך או כך השניים הסכימו להשלים, מותירים אותנו עם תזכורת חשובה על כוחה של הסליחה, וגם עם אחלה שם לספר לימוד של משרד החינוך - "קיצור תולדות הציונות: מהרצל על המרפסת לגלית דיסטל אטבריאן".
אבל הסכסוך המופרך ביותר של הימים האחרונים הוא זה שניצת בעצימות גבוהה סביב הסוגייה החשובה אך מאתגרת הקשב: ההסכם על הגבול הימי בין ישראל ללבנון. תגרה מילולית דוחה - כולל שימוש בכל התחמושת המוכרת מסוג "כניעה לטרור", "מחטף" ו"מסירת חבלי מולדת" - שמוכיחה שעם קצת השתדלות ורצון טוב, אפשר להרים קטטה המונית גם כשלרשותך עומדים מושגים כמו "מים כלכליים", "נובל אנרג'י" ו"קו 23" במקום כיסא כתר-פלסטיק.
עינב גליליצילום: אביגיל עוזיכל מה שמטומטם באופן שבו דיונים מהותיים מתנהלים בישראל מתגלם בוויכוח על הגבול הימי עם לבנון: סוגייה מורכבת, שהייתה אמורה להתנהל במנותק מאינטרסים פוליטיים ומשיקולי קמפיין, שיש לה אספקטים כלכליים, ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים, ושסביר בהחלט לחוות עליה דעה אם יש לכם שמץ של בקיאות או מומחיות בתחום, אלא שמה לעשות שהרקע של רובנו בנושא נכסים אסטרטגיים במעמקי הים, מתמצה בזה שפעם בסיני איבדנו שקפקף.
מזל שאנחנו יודעים לא רק לחטוא אלא גם להתנצל כשצריך, ועושים את זה מושקע וגם מכל הלב, השאלה רק מתנצלים בפני מי. העניין הזה רלוונטי השנה במיוחד שכן הטרנד הלוהט ביום כיפור האחרון בקרב משפיעניות הרשת - נשבעת שאני לא ממציאה את זה - "השנה דבר ראשון אני רוצה לבקש סליחה מעצמי". שזה סביר והגיוני לגמרי, במקרה שמדובר במשפיענים נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג או מהטמה גנדי. במקרה של כל היתר, אני מצטערת, אבל קחו מספר.
- עינב גלילי היא אשת תקשורת וסטיריקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
