ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 9:25 בבוקר שעון החוף המזרחי, שוחח לראשונה נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון עם הנרי קיסינג'ר על המשבר במזרח התיכון. שלוש שעות בלבד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים במזרח התיכון, כבר ניתן לשמוע שמזכיר המדינה חשב על היום שאחרי. עוד לפני קרבות הבלימה, מתקפות הנגד, חציית התעלה, הרכבת האווירית והיוודע מחיר הדמים הנורא, החל קיסינג'ר, שהתגאה ביכולתו "להריח" את המציאות משתנה, להריח הזדמנות ליצור הסכם מדיני שיעצב מחדש את המזרח התיכון.
לאורך הקריירה הדיפלומטית הארוכה שלו נמנע קיסינג'ר, היהודי הראשון לכהן בתפקיד מזכיר המדינה של ארה"ב, מלהרבות בשימוש במושג "שלום", והעדיף לדבר על "פשרה," "הסכמה" ו"הבנה". עבור מבקריו, הסיבה ברורה: הוא היה מחרחר מלחמה. אבל מבט מעמיק יותר על מורשתו השנויה במחלקות מספק הסבר אחר. קיסינג'ר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 100, לא היה אויב של השלום. הוא פחד ממנו. לקחי העבר, ובעיקר מלחמות העולם, הובילו אותו לאמץ את האמונה הטראגית שכל מי שרודף אחר שלום יוצר, שלא בכוונה, תנאים שרק יבטיחו את המשך המלחמה.
כמו בתחומים רבים בחייו, גם מבחינת כמות הניירת שהותיר מאחור עשה קיסינג'ר היסטוריה. בליבו של הארכיון המאסיבי שלו – שנמדד באופן חריג בטונות ולא במטרים כמקובל – ניתן למצוא את העיקרון שהנחה את משנתו המדינית כבר בספרו הראשון, שפורסם ב-1957: "עולם השב על כנו" (A World Restored). הספר דן במה שכינה קיסינג'ר "הבעיה של השלום" (The Problem of Peace). הוא סבר שההשלכות ארוכות טווח של קונגרס וינה, שכונס לאחר נפילת נפוליאון כדי לעצב מערכת בינלאומית חדשה שתשמור על השלום, הן שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה.
השלום, במילים אחרות, הפך לאשליה מסוכנת שהזמינה מלחמה. מדוע? כי דווקא מי שחשבו שהשיגו אותו, שכחו את מחיר המלחמה והתפתו לשאננות או ליוהרה שהפרו את מאזן הכוחות בין המדינות המתחרות, שהיה כה חיוני לשמירה על יציבות ולגיטימציית המערכת הבינלאומית. "השגת השלום אינה כה פשוטה כמו השאיפה לכך", הזהיר קיסינג'ר הצעיר. "ככל שהצליחו רודפי השלום, כך בעצם כשלו. שכן במסגרת עידן השלום הארוך, איבדו את החוש הטראגי ושכחו שגם מדינות יכולות למות".
דווקא כמי שלא האמין בשלום עיצב קיסינג'ר מדיניות שהצליחה לקדם אותו. הוא כמובן התעקש לכנות זאת "יציבות" או "סדר", אבל הרקורד מדבר בעד עצמו: ההסכם שהביא לקץ המעורבות האמריקנית בווייטנאם ב-1973; הליך ה"דטאנט" מול הסובייטים – צעד ראשון חיוני לרגיעה ולפירוז הגרעיני שהובילו לסיום המלחמה הקרה; פתיחת סין הקומוניסטית למערב וניתוקה מברית המועצות; וכמובן, המשא ומתן בין ישראל ומצרים שהבשיל להסכם קמפ דיוויד ב-1978.
"ישראל התעקשה על שלום מחייב", כתב בתמיהה בזיכרונותיו. "רק מדינה שמעולם לא ידעה שלום יכולה הייתה לייחס כזו חשיבות למושג הזה". מבחינתו, השלום המלא שעליו חלמו הישראלים אינו ריאלי. לכן התעקש על גיבוש הסכמי ביניים הדרגתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים – כאלה שלימים היוו את היסודות לקמפ דיוויד.
ד"ר יואב פרומראמנון חורשמבקריו הרבים של קיסינג'ר, בעיקר בשמאל, פעלו שנים רבות להעמידו לדין בגין פשעי מלחמה. בסוף השבוע שעבר צהלו על מותו. הם רואים בו אחראי לרצח עם בחזיתות השונות של המלחמה הקרה – בווייטנאם ובקמבודיה (1970), בבנגלדש (1971) ובצ'ילה (בהפיכה של הגנרל אוגוסטו פינושה ב-1973). שונאיו הרבו לייחס לו מניעים נסתרים ואפלים והגדירו אותו "ריאליסט" קר, אכזרי ונטול מוסר. קיסינג'ר, לעומת זאת, נהג לתאר את עצמו כאידיאליסט מפוכח, שמבין שעל מנת לקיים חברה דמוקרטית וחופשית על ארה"ב להבטיח תחילה עולם יציב ובטוח שיאפשר לאידיאלים הללו לשרוד ולפרוח. בעיניו, האינטרסים לא נועדו להחליף את הערכים האמריקניים – אלא להבטיח אותם.
ב-1973 זכה קיסינג'ר בפרס נובל לשלום על חלקו בסיום הלחימה בווייטנאם. בדיעבד, לא הייתה אירוניה גדולה מכך: קיסינג'ר מעולם לא באמת רדף אחר שלום כמו, למשל, מרטין לותר קינג או נלסון מנדלה. אבל אולי דווקא בגלל זה נותר אחד מהמדינאים הבודדים במאה ה-20 שהצליחו להביאו.
- ד"ר יואב פרומר הוא ראש המרכז לחקר ארה"ב באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
