מפקד כלא חרמון בריאיון לאולפן ynet
(צילום: נוויל האריס)
בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, זה שהוגדר "אחד משני בתי הכלא השמורים בישראל", תחייב מן הסתם ועדת בדיקה או חקירה חיצונית. הוועדה תתרכז מטבע הדברים בשירות בתי הסוהר, שמתברר כארגון כושל. אם היה מבוקר כהלכה, גם על ידי הכנסת והתקשורת, אולי מחדל ראש השנה היה נמנע. אבל אל לה לוועדת החקירה העתידית לדלג על המחדל המודיעיני של שב"כ, שפספס התארגנות ופעולה גדולות, בכלא ומחוצה לו. גם את התנהלותו יש לבדוק – ולא במחשכים. קו אחד מחבר בין ההחמצה המודיעינית של פרעות תשפ"א להחמצה המודיעינית של בריחת תשפ"ב.
במהלך החג נדונו בהרחבה מחדלי שב"ס בכלא. אבל לא נכון להביט על האירוע ככזה שחונה רק במגרש שלהם. שב"ס, כמו יתר גופי הביטחון, וגם צמרת המדינה, התמכרו לשקט ועשו הכל לשמר אותו. גם במחיר כניעה לאסירים הביטחוניים שניהלו אגפים שלמים ויצרו מאזן הרתעה מול צמרת שב"ס. בגלל ההתמכרות לשקט, החליטו בשב"ס שלא להפעיל את מערכת שיבוש הטלפונים הסלולריים שהותקנה בכלא בעלות של מיליוני שקלים. הפחד מכעסם של האסירים גרם לוויתור. אם המערכת הזו הייתה פועלת, היא הייתה מקשה על תכנון מוקדם של המחבלים הכלואים עם גורמי החוץ שסייעו להם להימלט. "השקט ממכר", מסביר לי בכיר לשעבר בשב"ס. סוהרים מביטים למעלה, אל צמרת הפיקוד, ומבינים את המסר: למה שהם יתעמתו עם האסירים, כאשר מפקדיהם לא באמת מעוניינים במשהו אחר. מדיניות השקט מוכתבת על ידי הדרג המדיני, ולא מהיום. כמו אל מול איומים רבים אחרים בשני העשורים האחרונים, ישראל מעדיפה להכיל ולעצום עין – ולא להתמודד מול האיום כשהוא עדיין קטן. הקברניטים מכורים, דרגי הביניים מכורים, וכך גם אחרון הסוהרים בשב"ס.
האיום המשמעותי ביותר על ישראל הוא חיזבאללה. זה החל בתיאוריית "הרקטות יחלידו" של בוגי יעלון והמשיך ביתר שאת בתקופת נתניהו כראש ממשלה. הארגון השיעי הצליח יותר מלהכפיל את כוחו ולהפוך לצבא המחזיק ב-150 אלף רקטות, טילים מדויקים וכלי טיס בלתי מאוישים שמאיימים על העורף הישראלי. השחיקה בהרתעה היא זו שגרמה לסבב האחרון בצפון להסתיים כמו שהוא – עם ירי 20 רקטות לעבר הר דב ללא תגובה.
גם מול עזה נוהגת ישראל מ-2006 באותה שיטה. מנסה לקנות זמן ושקט בתמורה להקלות מרחיקות לכת, גם כשהיא נסחטת על ידי יחיא סינוואר וגם כאשר אינה מסוגלת לפקח באופן ממשי על התעצמות הארגון. לישראל יש אינטרס שהמצב ההומניטרי בעזה ישתפר, אבל לא תחת סחיטה וכן תחת מגבלות.
הזיכרון כאן קצר אבל אחת השאלות המרכזיות שעלו במבצע שומר החומות הייתה איך איפשרנו את התעצמות חמאס והג'יהאד האסלאמי. גם בימים אלה נכנסות המשאיות לעזה בלי פיקוח אמיתי. שיח האיומים של חמאס, "אם לא תתנו – תקבלו" (בלונים או רקטות) הוא בלתי נסבל. כך מגדיר זאת בכיר בצה"ל לשעבר. מבצע שומר החומות היה הזדמנות להכות את חמאס דרך מבצע המטרו, שתוכנן במשך חמש שנים. הוא היה אמור להכניס את הארגון לשוק, ולא צלח. מכה כזו הייתה יכולה להרחיק מלחמה להרבה זמן וליצור תנאים טובים יותר למו"מ ביום שאחרי.
ההנהגה רוצה שקט. גם החברה הישראלית מביעה חוסר נכונות לקבל הרוגים וכשלים של הצבא, וזה בסדר. אבל יש לזה מחיר יקר. זה תעריפון השקט: 150 אלף רקטות של חיזבאללה. 14 אלף רקטות של חמאס, ומחבלים במאסר שמנהלים את שירות בתי הסוהר. כל ההנהגות מעדיפות את האינטרס קצר הטווח על פני זה הארוך, שמחייב גיבוש אסטרטגיה. בסופו של יום, אין למדינת ישראל אסטרטגיה ואין מדיניות ביטחון מוסכמת. אם נבקש מבנט, לפיד, גנץ, ליברמן או סער לכתוב אותה – כל אחד ודאי יציג דברים שונים בתכלית.
כל הדברים הללו כמובן לא מנקים את שב"ס מאחריותו לאירוע. ארגון שרוב תקציבו, יותר מ-80%, מוקצה לשכר, היתר לקיום ופחות מ-4% להתעצמות לא יכול באמת להתמודד עם אתגרים. לאורך השנים נופח המטה בכוח אדם על חשבון בתי הכלא והתווספו תקנים מיותרים. לשב"ס 9,000 תקני קבע וחובה מול 14 אלף אסירים, מתוכם כ־4,500 אסירים ביטחונים.
לאורך שנים קיימת גם מעורבות פוליטית של שרים לביטחון פנים בדיוני שיבוצים, כוח אדם לא איכותי שהגיע מצה"ל, ואמצעים טכנולוגיים שלא הוכנסו לשימוש. בחלק מהמקומות עדיין סופרים אסירים בדף ונייר ולא במערכות מתקדמות.
בחמ"ל שבו ישב הסוהר התורן בכלא גלבוע יש כ-250 מצלמות, ישנות ולא חכמות, שקשה מאוד לשלוט בהן. אם היו אמצעים מתקדמים, כמו למשל בחמ"לים צה"ליים, הייתה אינדיקציה ממוחשבת שמפעילה התרעה.
מה צריך שב"ס? מהפכה. מנהיג שיוביל את הארגון, רצוי מאוד מבחוץ. גנרל, מפקד ומנהל מוערך. מצה"ל או מהמשטרה. הוא יצטרך לחלץ את הארגון מהמשבר ולהכניס נורמות ניהוליות חדשות כדי להבריא אותו. מה צריכה החברה הישראלית? להבין שיש מחיר לשקט.
