פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, שאירעה בראשית ימי המדינה, מצליחה עד היום לזעזע ולהפתיע. אלפי ילדים שלא חשו בטוב, רובם עולים מתימן, אושפזו בבתי חולים. כשהוריהם שבו לבקרם באשפוז, נאמר להם שנפטרו ונקברו, אך לרוב הם לא קיבלו תעודת פטירה ולא הורשו לראות גופה.
במהלך השנים הסיפור חזר אצל עוד ועוד משפחות. כך עלו חשדות כי הילדים נלקחו מהן, ביוזמה מקומית או באופן ממוסד. בשלוש ועדות חקירה שהקימה המדינה נקבע כי מרבית הילדים נפטרו, אולם מסמכים מחשידים ומדאיגים ועדויות של רופאים ואחיות העלו חשדות שהילדים נלקחו לאימוץ ללא רשות. בכל מקרה, התעלומה לא נפתרה עד היום. בשבועות האחרונים הנושא עלה שוב לכותרות עם פתיחת הקברים המתבצעת בימים אלה במסגרת הפרשה.
משפחות רבות נותרו חסרות אונים, בלי לדעת מה עלה בגורל ילדיהן. וגם כשחלק מהן קיבלו מוועדות החקירה מסמכים ואבחנות על מות הילד ומקום קבורתו, נותר הקושי להאמין למדינה אחרי עשרות שנים של הסתרה וטיוח. לשם כך חוקקה חברת הכנסת לשעבר נורית קורן את הוראת השעה לפתיחת הקברים עבור משפחות שרוצות לבדוק את אשר נאמר להן – האם ילדן קבור בקבר שעליו כתוב שמו, או שאולי כלל לא נפטר אלא אומץ ללא אישור ההורים.
פתיחת קבר אמנם יכולה לפתור את התעלומה עבור משפחה אחת, אך היא לא תוביל לפיענוח הפרשה כולה. 70 שנה אחרי, כשרוב אנשי הרפואה והממסד כבר נפטרו, הדרך לבירור האמת הופכת קשה יותר ויותר.
טראומה קשה
בחודש מאי פורסמו ב"ידיעות אחרונות" מסמכים מתוך ארכיון המדינה, המראים התנהלות רשלנית מצד גורמי רפואה באותן שנים: ניתוח גופות בשירותים, טיפול שהוביל למוות של ילדים רבים מהמעברות, ביצוע ניסויים בגופות ילדים ללא אישור הורים והודעה מאוחרת על פטירת הילד. באחד המסמכים הופיע גם תצהיר של רופא ילדים המעלה חשד לאימוץ ללא אישור ההורים.
כעת עדות שלא נשמעה מעולם, מאמתת את החשדות. שלומית בן ארי (87) הייתה בשנת 1953 אחות צעירה במחלקת ילדים בבית החולים רמב"ם, כחלק מלימודי הסיעוד שלה. היא עבדה שם במשך כשלוש שנים, אך מקרי המוות הרבים של ילדי עולים חדשים גרמו לה לפנות להתמחות כאחות מיילדת.
"כניצולת שואה היה קשה לי לראות את הילדים שהגיעו רזים כל כך, עור ועצמות", בן ארי מספרת. "ההורים הביאו אותם כשכבר היו במצב לא טוב כי הם שמעו שבבית החולים הילדים מתים. היינו מגיעים למעברות והורים היו מסתירים ילדים מתחת למיטה כדי שלא ייקחו להם אותם. זו הייתה טראומה קשה. הייתי חוזרת למשמרת ושואלת איפה הילד שהיה במיטה הזו, ואמרו לי שנפטר. אני לא יודעת מה עשו איתם אחר כך, אם קברו אותם, אם בכלל אמרו עליהם קדיש. לאורך השנים ניסיתי להיזכר ולבדוק עם אחיות שעבדו איתי, אבל הן נפטרו. אף אחד מהצוות הבכיר כבר לא בחיים".
באותה תקופה הורים לא הורשו להישאר בבית החולים לצד ילדיהם. מדיניות זו הובילה לסיפורים המוכרים של הורים ששבו לאחר יום־יומיים לבית החולים ונאמר להם שהתינוק נפטר, מבלי שראו את הגופה ולא קיבלו תעודת פטירה. חלק מהילדים אכן נפטרו מהתחלואה הקשה שהייתה באותן שנים, אך בעדותה של שלומית מתברר כי היו ילדים שהחלימו והועברו לאומנה.
"כשילד הבריא והיה צריך לשחרר אותו, אבל לא ידעו איפה ההורים שלו, העבירו אותו לבית אומנה בחיפה, שם טיפלו בהם", היא מגלה. "לא ידענו למי להתקשר ולא יכולנו לחכות שההורים יחזרו. אני לא יודעת מה קרה עם הילדים האלה אחר כך. הייתי אחות צעירה, מודה שזה לא משהו שחשבתי עליו בזמנו".
עדותה של שלומית מצביעה גם על התנהלות רשלנית סביב רישום ילדים ממעברות העולים, מה שמצביע על אחת הסיבות לכך שלא ידעו כיצד ליצור קשר עם ההורים. "רמב"ם קלט יותר עולים כי הוא היה בית החולים הגדול באזור", היא מספרת, "אבל לא הייתה מערכת קליטה מסודרת. לא אמרו לי לבקש תעודת זהות. שאלתי בעל פה מה השם ורשמתי מה ששמעתי, בדרך כלל רק שם פרטי או שם משפחה. הייתי תולה פתק בכתב יד על המיטה של התינוק. היו פעמים שלא שמעתי את השם כמו שצריך בגלל המבטא, כתבתי מה שהבנתי, בטוח היו טעויות. היה בלאגן, אלה היו תנאים אחרים, היום לא היה קורה דבר כזה".
על פי בן ארי, הסיבה שזה קרה בעיקר לעולים מתימן היא שעל הילדים האשכנזים הייתה שמירה סביב השעון. "הקיבוצים היו מממנים שמירה על הילדים, אחיות מהקיבוץ היו עושות משמרות", היא מספרת. "הן היו מגיעות עם המסמכים של הילדים, וכשהם החלימו גם החזירו אותם להורים. לא קרה שם מצב שלא היה קשר עם ההורים כמו אצל ילדי המעברות".
עשרות מקרים לפחות
העדות של בן ארי, על עשרות מקרים כאלה, מתחברת לתצהיר מתוך ועדת החקירה הממלכתית שפירסמנו לפני כחודשיים מתוך ארכיון המדינה, ובו דבריו של ד"ר פאול סטרהובסקי, שעבד כרופא ילדים, על מוסד שאליו הופנו ילדים מבתי החולים רמב"ם ועפולה. "היו שם ילדים תימנים שהופנו למחלקה סגורה על ידי עובדת סוציאלית", אמר בעדותו. "הם שהו שם עד להבראה או לעלייה במשקל אחרי האשפוז וחיכו לאימוצם או עד שמצאו משפחה אומנת. כשיצא ילד לאימוץ הייתי מוציא מכתב רפואי על מצבו רק עם שם פרטי, למניעת זיהוי ההורים הביולוגים. זה היה נוהג".
שלומית הייתה אז אחות בתחילת דרכה, רק בת 18. היא כאמור מודה שלא התעניינה מה קרה עם הילדים לאחר מכן. אבל עם השנים, ככל שהנושא חזר לסדר היום, היא התחילה לשאול את עצמה שאלות ולנסות להיזכר. לאחרונה פנתה לעמותת "עמר"ם" וביקשה לספר את הידוע לה על מה שאירע בשנים שעבדה במחלקת הילדים ברמב"ם. היא לא מאמינה שהייתה זו פעילות ממסדית לאימוץ ילדי עולים, אך אומרת שאולי היו דברים שלא ידעה, ושמגיע למשפחות לדעת את האמת.
כזכור, דוח בפרשה שחיבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ' איתמר גרוטו, נגנז בשל חוות דעת בודדת. לפני כשלושה חודשים משרד הבריאות הודיע באופן רשמי שהוא אינו עומד מאחוריו. במסקנות הדוח נכתב כי אנשי בריאות קיבלו החלטות הנוגעות לעניינים רפואיים עבור התינוקות ללא מעורבות הוריהם וללא הסכמתם, בוצעו נתיחות לאחר המוות לעיתים לצורך מחקר, אנשי בריאות היו מעורבים בסוגיית אימוץ הילדים בדרכים שונות, והודיעו על פטירת ילד ללא מתן תעודת פטירה. פרופ' גרוטו ערך את הדוח כחלק מהמלצות ועדת פלמור למאבק בגזענות, במטרה לחקור את התנהלות גורמי הרפואה בראשית ימי המדינה.
העדות של האחות בן ארי היא בין הבודדות שעוד ניתן לשמוע מגורמי רפואה שעדיין בחיים ויכולים לספר את מה שראו ושמעו באותן שנים. היא סותרת את חוות הדעת של ההיסטוריונית הרפואית פרופ' שפרה שורץ, שטענה כי "ילדים שהחלימו נשלחו בחזרה למשפחותיהם. גם במקרים שבהם הורים לא הצליחו לשמור על קשר עם הילדים בבית החולים, נעשו מאמצים לאתר את הוריהם ולהחזיר את הילדים למשפחה".
להתעלם מדברי בן ארי ומהמסמכים הנמצאים בארכיון המדינה, מבלי לתת הסברים ברורים ורשמיים, יהיה עוול נוסף שייעשה למשפחות האלה, שסמכו על המדינה ואיבדו את היקרים להן מכל. זו צריכה להיות אחת המשימות החשובות של שר הבריאות הבא.
מבית החולים רמב״ם נמסר בתגובה: "ליבנו עם בני המשפחה שעד היום מחפשים אחר יקיריהם. לצערנו אין בידינו, אחרי קרוב ל־70 שנה, נתונים על אופן ההתנהלות של בית החולים מול מוסדות האומנה באותה תקופה".
ממשרד הבריאות נמסר כי ״הטענות בדבר נתק שנוצר עם האשפוז של התינוקות בבתי החולים בין הוריהם ובין בתי התינוקות מהם הובאו נבחנו. הוועדה הממלכתית מצאה כי הוא נוצר בשל אי סדרים וליקוים שבאו לידי ביטוי באי קביעת נהלי דיווח ומעקב מחייבים בין בתי התינוקות שאושפזו לבין המשפחות, ובשל אי הקמת מוסד מרכזי למעקב אחר גורלם של התינוקות ולאיתור משפחות שהקשר שלהן לתינוקן ניתק. עוד קבעה הוועדה כי אין מדובר בפעולה מכוונות או ממסדית של הצוותים הרפואיים, אלא באי סדרים הנובעים מאילוצי התקופה של ימי הקמת המדינה והמשאבים המוגבלים שעמדו למערכת הממשלתית והרפואית באותם ימים״.
קברים נפתחו, אין תשובות
לפני כשלושה חודשים נפתח קברו של הילד עוזיאל חורי שנחשד שנעלם בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. האירוע הסתיים במפח נפש כשעם הסרת המצבה התגלו שתי אבני גולל. התיק חזר לבית המשפט בשל מעורבות של משפחה נוספת שלא התבקש אישורה לפתיחת הקבר. עד עכשיו השופט לא החליט האם לפתוח את הקבר הבולט מבין השניים או את שניהם, ומשפחת חורי נשארה בלי תשובות, מיואשת ומאוכזבת.
בשבוע שעבר הודיע משרד הבריאות כי המעבדה הביולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית הצליחה להפיק פרופיל גנטי מלא, משרידי מנוח שנלקחו בפתיחת קברו של הילד יוסף מלמד. מדובר בפריצת דרך שמוכיחה שגם אחרי 70 שנה ניתן יהיה לזהות האם שרידים שיימצאו בקברים שייפתחו שייכים לאותו ילד או ילדה שנעלמו. ב־1997, הפעם הקודמת שנפתחו קברים, של עשרה ילדים שנחשד שנעלמו, התגלו שרידים של כ־20 ילדים בקברים אלה, אך הטכנולוגיה לא איפשרה להפיק דנ"א מדויק ולזהות מי הם הילדים. בשל כך הקברים נסגרו והמשפחות לא קיבלו תשובות.
לאחר הבשורה המעודדת הזו, פנו במכון לרפואה משפטית למשפחת מלמד בבקשה לקחת דגימת דנ"א ולבצע השוואה גנטית, כך שיוכלו להפיק תשובה ברורה האם יוסף הוא זה שקבור בבית העלמין נחלת יצחק בתל־אביב, או לא.
מאז נפתח גם קבר שנאמר למשפחה שהוא של חממה קרווה, אמא צעירה שנעלמה מבית החולים אסף הרופא בעת אשפוזה כשהייתה בת 17. לאחר 30 שנה ועדת חקירה הצביעה על קבר בבית העלמין סגולה כקברה, על אף שרשום עליו שם משפחה אחר. משפחת קרווה ביקשה לבדוק האם היא אכן קבורה שם או אישה אחרת. השרידים שנלקחו מקבר זה נמצאים בימים אלה בבדיקה במכון לרפואה משפטית. לאחר שיופק מהם פרופיל גנטי יהיה אפשר לבצע הצלבה עם הדנ"א של המשפחה.
בשבועות הקרובים צפויים להיפתח שבעה קברים נוספים שבית המשפט אישר את פתיחתם כחלק מהתיק שניהלו עורכי הדין נורית קורן, דורון רדעי ורמי צוברי. אך, כאמור, פתיחת קברים בודדים לא תספק פתרון לפרשה כולה.
