"אבל אני מביך אותך, תעטפי את עצמך, כסי את עצמך", הוא אומר לה. ואז הוא מביט אל המצלמה. "סלחו לו, הוא ביישן", היא אומרת. היא בת 17. והבחור הביישן הוא איש טליבאן. הוא מתבייש כי היא בת 17 והיא יוטיוברית. בקאבול, בירת אפגניסטן, בירת השלטון של הטליבאן. את הסרטון הזה היא צילמה ב־8 במארס. היא מתעדת בו את עצמה מחלקת פרחים לאנשי טליבאן, כדי שאלה יעניקו אותם לנשים ברחוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בזמן שתשומת הלב העולמית מתרכזת באוקראינה, למעשה אנחנו כבר כמעט שנה אחרי שהטליבאן חזרו לשלטון באפגניסטן. האפגנים, והאפגניות במיוחד, מנסים עדיין לשרוד את היום. קאבול שונה ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. לא כל הנשים מסתובבות עם בורקה, בטח שלא יותר מהתקופה שלפני ההשתלטות מחדש של הטליבאן על הבירה ועל שאר המדינה. לא חזרו כאן לקטוע ידיים לגנבים, אבל בכל מקרה החוקים החדשים עדיין לא לגמרי ברורים. האם הטליבאן באמת השתנו, לעומת השלטון הראשון שלהם לפני 20 שנה?
"לא ממש ידוע", אומרת לי האדיה הליה. "הגיל הממוצע של האוכלוסייה כאן הוא 18.4", היא מסבירה. יחד עם סופיה פורמולי, בת גילה, הן מתעדות את חיי היום־יום בקאבול בסרטונים קצרים ביוטיוב דרך ערוץ STAR FANS. "בזמנו, בעבר, היו שוברים לנו את מכשירי הרדיו ואת הטלוויזיות", הליה אומרת. "אבל היום, לאור העובדה שיש אינטרנט, אין בזה טעם, וגם הטליבאן מבינים זאת. גם אם הטליבאן נשארו אותם טליבאן, העולם כבר לא אותו עולם כמו לפני 20 שנה".
5 צפייה בגלריה
''העולם כבר לא אותו עולם כמו לפני 20 שנה''. סופיה פורמולי והאדיה הליה בשוק באפגניסטן
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
הן החלו לעבוד יחד כדי לצלם סרטונים ב־14 באוגוסט, ממש לפני נפילתה של קאבול לידי הטליבאן, היום בו האמריקאים, הבריטים ושאר החברות בקואליציה הבינלאומית נטשו את המדינה. הן עושות זאת כדי להבטיח שיהיה לאזרחי אפגניסטן קול, אפשרות להשמיע את עצמם. למעשה, מאז נפילת המדינה חזרה לידי הארגון האיסלאמי הקיצוני, נסגרו יותר מ־40 אחוז מכלי התקשורת שפעלו בה. אבל הבעיה מורכבת יותר. לסופיה יש שני אחים וארבע אחיות. כולם מתנגדים לפעילות שלה. "אבא שלי הפסיק לדבר איתי, הוא אומר שהרסתי לו את התדמית", סופיה מסבירה לי. וזה לא רק שכאן נערה, צעירה, נשארת בבית. העיקרון הוא שאתה חד־משמעית לא מתעסק בעניינים של אחרים. את בטח לא יוצאת מהבית לצלם סרטונים, לשאול את המקומיים שאלות. לספר. "אבל בכנות, לא אכפת לי מה אומרים אחרים", מוסיפה האדיה. "לא מעניין אותי לא הדברים השליליים ולא הדברים החיוביים. מה שמעניין אותי זה לשפר את אפגניסטן. המגבלות במדינה הזו קיימות עוד לפני הטליבאן ובלי קשר לטליבאן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הלחץ כאן הוא קודם כל חברתי. לא פוליטי. "זה נכון בסופו של דבר", אומרת האדיה. "אני לא אמורה להסתובב ברחובות. אם רק היו פותחים לנו שוב את בתי הספר לנערות".
ואכן הטליבאן סגרו מיד עם השתלטותם חזרה על המדינה את כל בתי הספר לילדות וצעירות. למרות לחץ בינלאומי עצום, דרישות של המעצמות והאו"ם וגם הבטחות של הטליבאן להתגמש ולפעול לפתוח את בתי הספר לבנות מחדש, זה עוד לא קרה. הם עדיין סגורים.
עבור הסרטון של היום הן בחרו את רובע דאשט־א־בארצ'י. הרובע של בני ההזארה, המיעוט השיעי במדינה. אותם שיעים שבחודשים האחרונים הפכו מטרה לפיגועים קשים. הסרטון הוא לא על מיעוטים, הן מסבירות לי. זהו עוד סרטון על קאבול עצמה. כי באפגניסטן, הן אומרות, כולנו אפגנים. "השאלה היחידה שאסור לנו לשאול נוגעת לחיג'אב", הן אומרות תוך כדי שהן מכינות את המיקרופונים. זה משום שהטליבאן בדיוק ביקשו מכל נשות אפגניסטן לעטוף את עצמן בחיג'אב, הרעלה, אבל לא עם הניקאב, כיסוי הגוף שמשאיר רק חריץ עבור העיניים.
הראשון שאנחנו עוצרות הוא גבר. למעשה אנחנו מעירות אותו. הוא נרדם. מוכר עוגיות. "האמת, אני כבר זמן רב לא מוכר כלום. אני רק רעב, מותש, אין לי כבר כוח", הוא אומר.
ארה"ב הוציאה 2.3 טריליון דולר בזמן הכיבוש של המדינה. בשנת 2001, כשהאמריקאים נכנסו לפה, אחד מכל שלוש אפגנים היה על סף רעב. אחרי שהם עזבו, באוגוסט שעבר, המצב הידרדר דרמטית. עכשיו אחד מכל שני אזרחי אפגניסטן סובל מרעב. בשל הסנקציות הבינלאומיות על הטליבאן, למעשה 95 אחוז מאוכלוסיית אפגניסטן נמצאת במה שמוגדר "אי־ביטחון תזונתי", כלומר כמעט כל האפגנים סובלים ממצב של רעב.
לסנקציות אין למעשה מטרות מוגדרות. למה הן מכוונות? לפתיחה מחדש של בתי הספר? לאלץ את הטליבאן להקים ממשלה שתכלול את כל הפלגים במדינה? אף אחד לא הגדיר מהי המטרה של הסנקציות שחונקות את הציבור כאן. "הדבר היחיד שברור הוא שיש לסנקציות האלו השפעה אחת – כולם נענשים", אומרת האדיה. "וזה גם אם אנחנו לא בחרנו בטליבאן. ההפך. הטליבאן חזרו לשלטון בשל הסכמי דוחא משנת 2020, כתוצאה ממו"מ עם האמריקאים. לכן אני לא מבינה, למה להעניש אותנו?".
אף אחד במדינה לא ציפה לבריחתו של הנשיא אשרף גאני. כמו שאף אחד לא צפה שקאבול תיפול, בטח לא כל כך מהר. גם הטליבאן עצמם לא האמינו בכך, ככל הנראה. ואכן נראה שעד עכשיו אין להם ממש רעיונות ברורים כיצד למשול, כיצד לנהל את המדינה שנפלה שוב לידם. החוקים וההוראות החדשים למשל, מדובר בחובות או המלצות בלבד? לאף אחד לא ברור. בכינוס של המועצה האיסלאמית של הטליבאן בסוף חודש יוני הסתפקו באמירה שלכל האפגנים יש את הזכות לחיות, ובכן, כאפגנים. בלי התערבות זרה.
אז כולם מתאספים סביב האדיה וסופיה. כולם רוצים לדבר, להשמיע את קולם. גבר אחד מוציא תוף קטן ומתחיל לתופף. למעשה גם מה שהוא עושה עכשיו, לנגן מוזיקה, אסור. "אבל גם ככה עכשיו הכול די קשה, לא נוותר על הדברים היפים האחרונים", הוא אומר לנו.
צעירה ממול לבושה במעיל אדום. ויש לה אופניים. גם ללבוש מעיל כזה אסור עכשיו, בתיאוריה. גם אופניים, כמובן, אסור. היא מהנדסת. "הערכים שלי נמצאים בראש שלי, לא בפרטי הלבוש שלי", היא אומרת. "הכופרים היו האמריקאים. לא אנחנו. מצב החירום הוא בכלכלה. כל השאר בא אחרי זה. לסנקציות אין כל טעם, אין היגיון. נהפוך הוא. הסנקציות מאפשרות לטליבאן, כמו תמיד, להאשים את האמריקאים".
ותוך כדי כל ההמולה, האנשים שבאים והולכים, צעיר כבן 20, לבוש באלגנטיות, יושב וקורא ספר. "אבא שלי איבד את מקום עבודתו, אז אני בא לכאן לראות קצת מה אני יכול למכור מהדברים שלנו", הוא אומר למצלמה במבוכה. "בין לקוח אחד לשני אני מנסה ללמוד, אז אני קורא". הוא לומד רפואה. "אני מנסה שלא ללכת לאיבוד", הצעיר מסביר.
בשוק כאן מנסים למכור כל דבר, ממש ככה. אפילו כליות. עלות כליה 2,500 דולר. ההשתלות מבוצעות בבתי חולים שמופעלים כאן על ידי מדינות זרות.
היחיד שממש שמח פה הוא מוכר של מזוודות טרולי ותיקי גב. "היו לי כמה לקוחות בודדים ביום, ועכשיו יש לי בין עשרה ל־15", הוא מסביר ליוטיובריות. הסיבה, לטענתו: אין היום אפגני אחד שלא מנסה לעזוב ולעבור לחיות במקום אחר. מאז אוגוסט בשנה שעברה כ־85 אלף אפגנים הצליחו לקבל אישור והיגרו לארה"ב ועוד כ־20 אלף עברו לאירופה. "בכנות, זה שינה את אפגניסטן הרבה יותר מהטליבאן", הוא אומר. "כי הטובים ביותר עזבו. הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים, יזמים ואנשי עסקים. אם היו לנו משאבים כדי לבנות כבישים, עכשיו אין מי שיכול לתכנן אותם. ולמה כל זה? כדי שבסוף הם יהפכו לנהגי מוניות בגרמניה".
5 צפייה בגלריה
לא רוצות להתרגל לנוכחות של הטליבאן. סופיה פורמולי (מימין) והאדיה הליה
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
קאבול בערב שוממת לחלוטין. אין יותר בארים, מסעדות, בתי מלון. אין רעש, אין אור. כלום. האיש השני ששמח פה הוא מוכר הבורקות. הוא הכפיל את המחירים. וגם הלקוחות שלו הוכפלו. נכון, אין עדיין חובה ברורה ללבוש את הבורקה. הם לא, עדיין לא, עוצרים ובודקים אותך. אבל זה כי הכול עדיין נזיל כאן, הכול לא ברור. אבל נשות אפגניסטן פוחדות. איך הן יכולות להיות בטוחות שהן בסדר מבחינת החוק? "זה גורם לי לאסתמה", אומרת סופיה, כשהיא מנסה למדוד את הבורקה.
לפני אוגוסט שעבר, סופיה מעולם לא ראתה במו עיניה איש טליבאן. "הם עולם אחר. אבל מצד שני גם אנחנו עולם אחר מבחינתם", היא מתפייטת. "לפני אוגוסט הם לא נכנסו לקאבול. או לעיר גדולה. לא היו לדור הצעיר של הטליבאן חיים רגילים. רק מלחמות ועוד מלחמות. ובגלל זה אני לא רוצה להשתנות. לא כי אני לא רוצה להתרגל לנוכחות של הטליבאן, אלא כי אני רוצה שהטליבאן יתרגל אליי".
האדיה וסופיה לא יודעות אף פעם אם הן יחזרו הביתה. אולי יעצרו אותן. או שיעלימו אותן. "אבל לטליבאן אנחנו רק רוצות לומר: נלחמתם 20 שנה כדי להיות חופשיים, ועכשיו אתם מפחדים מהחופש? קדימה, קצת אומץ".
פורסם לראשונה: 09:20, 14.07.22
