14 חודשים חלפו מאז שחיזבאללה הצטרף ללחימה נגד ישראל כחזית תומכת בחמאס, ולפנות בוקר (רביעי) בשעה 4:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז עליה בהצהרה לתקשורת. אך תושבים שפונו לפני יותר משנה מבתיהם לא מתרשמים ודוחים על הסף את סעיפי ההסכם, שלדבריהם לא מעניק להם את הביטחון שהבסיסי שמגיע להם.
משפחות מהצפון דורשות להישאר במקומות שאליהם פונו לפחות עד סוף שנת הלימודים, ולא מוכנות לעקור את ילדיהן ממסגרות החינוך שבהן הם נמצאים. "מהרגע שהתפנינו אנחנו חולמים על הרגע שנוכל לחזור הביתה לקריית שמונה", שיתפה יפעת אלמליח, תושבת העיר ואם לשלוש בנות, בשיחה עם ynet. "יחד עם זאת, רוצים לחזור בביטחון מלא, לתת לילדים שלנו חופשיות, לרפא את הנפש ולהחזיר אותם בריאים נפשית".
נתניהו מודיע על השגת הפסקת האש
(צילום: איתי בית-און, לע"מ)
היא סיפרה על החששות הכבדים, ושיתפה בהחלטה המורכבת. "אנחנו לא רוצים לחזור בחשש הקבוע מנפילות וחדירות מחבלים. ההסכם הזה נראה צולע ולא לטובתנו. יש לי שלוש בנות במסגרות שונות, ובדיוק כמו שהיה קשה לעקור אותן מהעיר, כך יהיה קשה לעקור אותן מכאן באמצע השנה. הנטייה שלנו לא לעבור, הבית שלנו נפגע מרסיסים ועדיין אין תחושת לנו ביטחון מלאה בעיר".
חופית מור, שפונתה עם בעלה וארבעת ילדיהם ממושב כפר יובל שבאצבע הגליל, שיתפה: "אני נגד ההסדרה, בתחושה שלי זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, שהיינו בה לפני המלחמה. נכון לעכשיו אני לא עוזבת את עמק יזרעאל ומאפשרת לארבעת ילדיי לסיים את שנת הלימודים כדי שלא יחוו טלטלות נוספות. מעבר לכך, הבית שלנו במרחק של 100 מטרים מהגבול. נולדתי וחייתי בכפר יובל כל חיי, ואחרי שראינו את האסון בעוטף הבנו באיזו סכנה חיינו. בנתונים האלה, אני לא חוזרת לשם".
טלי חסין, גם היא מכפר יובל ואם לארבעה, שוכרת דירה בעפולה וילדיה לומדים בבתי ספר באזור. "הבית שלנו במושב נפגע מפגיעה ישירה ואין אפשרות לגור בו. אין מים, אין חשמל, חלק מהקירות הרוסים וכל הבית פיח. מצד אחד הילדים רוצים לחזור לחברים ולפינה שלהם בבית, מצד שני, יש חרדה מאוד גדולה לחזור. ברגע שיסיימו לשפץ לנו את הבית ונארגן חזרה את הציוד אז יש סיכוי, כמובן כשיהיו שקט וביטחון. במצב הקיים אני לא חוזרת, אין לי איפה להיות ואין שקט מספק".
עוד על הסכם הפסקת האש והביקורת:
מיכאל ביטון בן ה-77, תושב קריית שמונה זה 67 שנים, פונה למעונות הסטודנטים של מכללת עמק יזרעאל. "עברנו אשתי ואני, שלושה ילדים ו-13 נכדים, כולנו תושבי קריית שמונה ואנו חיים זה ליד זה במעונות. מאז שנת 67' אנו חיים עם הירי מלבנון, ב-69' אשתי נפצעה מהקטיושות ונותרה נכה. הייתה הפסקה של אולי 20 שנה ומאז חיזבאללה הפך למפלצת טרור.
"אשתי ואני נחזור כי אין לנו לאן ללכת", הוסיף, "אבל הילדים שלנו לא ישובו עד ששנת הלימודים תסתיים, הנכדים במערכת החינוך בעמק יזרעאל". לצד זאת הוא מדגיש: "אם יפרו את ההסכם, לא תהיה ברירה - ניקח את המזוודות ונעוף משם.
"איבדתי את אחי ואת שני האחיינים שלי בפיגוע תופת בעיר בשנת 1973, ולמרות זאת נשארנו לחיות שם. אנחנו מאוד אוהבים את העיר ובחגים ובשבתות כל עם ישראל מגיע אלינו, מבחינתי זו העיר הכי יפה בעולם ואני חולם לחזור אליה. רוצה לחיות את שארית חיי בשקט", סיכם.
נאוה ארז, בת 76 מקיבוץ חניתה שבגליל המערבי, נקלטה גם היא במעונות הסטודנטים במכללת עמק יזרעאל, עם בת אחת ונכד אחד. "מאתמול מתהפכת לי הבטן מחוסר ודאות, חוסר ידיעה מה הולך לקרות עם החיים שלי", סיפרה.
"הבית שלי נפגע מעט מהדף של טיל והוא כשיר למגורים. בשנייה הראשונה שמנהלי הקהילה יגידו לי לחזור, אני קוראת לנכד שלי ומעמיסה את כל הציוד. רק לראש המועצה ולמנהלי הקהילה שלי יש אחריות עליי והיכרות עם השטח - אם ראש הממשלה יגיד לי לחזור הביתה אז עם כל הכבוד אני ובני גילי נמתין להנחיותיהם".
"חמאס פשוט יישם את תוכנית הפלישה יותר מהר"
למלון רויאל בירושלים פונו תושבים משלומי, שחיים שם כבר יותר משנה. אחת מהם היא ענבר בן הרוש, אמא לשני מתבגרים. בשיחה עם ynet היא הביעה חשש עמוק מההסכם בין ישראל ללבנון, שמבחינתה לא מבטיח ביטחון אמיתי. "זה אסון לכל מדינת ישראל ובמיוחד לנו. הוא אומר: ׳תתכוננו להיות נכבשי הגליל׳. חיזבאללה יחזור לכפרים בדרום לבנון, יתחמש מחדש ויבנה מנהרות. זה רק עניין של זמן".
לתחושתה, התושבים לא נלקחו בחשבון בקבלת ההחלטות: "הצמרת לא סופרת אותנו. הדעות שלנו, של הילדים שלנו – לא מעניינות אותם. אף אחד לא שאל אותנו או את ראשי הרשויות, עובדה שכולם מתנגדים להסכם. זה יעלה בדם ילדינו".
היא הוסיפה: "איבדנו את האמון בממשלה שלנו ובעומד בראשה. האמון בצה"ל עוד יכול להשתקם, אבל השקרים שנטעו בנו כל השנים לא ייעלמו בין רגע. שוב משקרים לנו במצח נחושה ואומרים 'תחזרו, יהיה בסדר'. אני לא קונה את זה. ראינו איך רצחו את התושבים המסכנים בדרום".
מתן דוידיאן, בן 36, חיזק את דבריה. מבחינתו, ההסדרה היא לא פחות מ"הסכם כניעה". "אנחנו חוזרים הביתה במצב הרבה יותר גרוע ממה שעזבנו", טען. "בעבר כשהיה ירי מלבנון הגבנו מיד. עכשיו נצטרך אישור ממדינות אחרות, וזה אומר שלא נגיב בכלל ורק 'נכיל'. הילדים שלנו לא יכולים להיות מגן אנושי".
דוידיאן הדגיש כי חיזבאללה לא רק מחזיק טילי קורנט בכינון ישיר, אלא גם יורה מהכפרים בדרום לבנון - שההסכם יאפשר להם לחזור אליהם: "אנחנו כבר שנים צועקים שיש לחיזבאללה תוכנית לפלישה לגליל, חמאס פשוט יישם את התוכנית שלו מהר יותר. הם היו כובשים את נהריה וחיפה. ההסכם הזה לא מסיר את האיום הזה".
הוא הסביר כי "צריך אזור חיץ של לפחות 10 קילומטרים שצה"ל שולט בו, ויבטיח שלא יהיו טילים ומנהרות. תושבי דרום לבנון שאומרים שיחזרו לבתיהם הם כוח רדואן".
בעיני המפונים משלומי, החזרה לצפון במצב הביטחוני הנוכחי, לא אפשרית. "אם אומרים לי לחזור מחר, אני לוקח את הילדים ונוסע למקום אחר. כל בר-דעת יעשה את זה", הצהיר דוידיאן. ענבר הוסיפה: "אנחנו מוכנים להישאר פה גם עוד שנה או שנתיים, אבל נחזור רק כשיהיה ביטחון אמיתי, לא 'תחושת ביטחון'״.
דוידיאן קרא לממשלה: "היא צריכה לחשוב טוב ולשקם את הביטחון ואת האמון. תושבי הצפון לא רואים בהסכם הזה פתרון, אלא סכנה". ענבר סיכמה: "אנחנו באמת רוצים לחזור, פשוט לא ככה. שייתנו למי שיש לו ילדים במסגרות להישאר. אי-אפשר לעבור עוד מסגרות, בטח שלא באמצע שנת לימודים ובטח שלא בזמן בגרויות. שייתנו להם את ההזדמנות לסיים את השנה. מספיק נהרס להם עד עכשיו - זה יפגע בילדים שלנו".
