מרים פרץ, אשת חינוך וכלת פרס ישראל ששכלה שניים מבניה, התייחסה בריאיון ל-ynet radio לבקשת משפחות שכולות שפוליטיקאים לא יגיעו לבתי העלמין ביום הזיכרון, ולתגובות לכך. "אני שומעת ואני לא מאמינה", אמרה פרץ, "25 שנה מאז נפילת בני בכורי אוריאל בלבנון אני מגיעה להר הרצל, אף פעם לא היה יום זיכרון כזה מטורף, כל כך קשה לנו. כל הדיונים האם יגיעו נציגי הממשלה? האם ידברו? זה יום זיכרון? רק בזה אנחנו עסוקים?".
פרץ הוסיפה בדמעות: "אולי התבלבלנו ואנחנו יותר מדי בפרקטיקה הזאת במקום לדבר עליהם, במקום לדבר על הערכים, במקום לדבר על מה לקחנו, במקום לדבר על איך אנחנו ממשיכים את הדרך שלהם. משפחות שכולות חושבות אם לעלות לקברי ילדיהן? איפה נשמע דבר כזה? מה קרה? כולנו אשמים בסיטואציה הזו. אין פה אחד נקי. שלא יאמרו לי 'צד אחד'. כולם".
עוד אמרה פרץ כי "אולי הגיע הזמן שתקראו לכל אלה שמוחים, מימין ומשמאל, לפוליטיקאים, לכולם - תפסיקו את השיח המטורף הזה. תתחילו לדבר על המחיר שנלמד, אולי נדבר קצת על השלום, שאף אמא לא תקבור את הילד שלה ושאף אבא לא יצטרך להתמוטט על קבר בנו. איך הגענו לזה שיום זיכרון לחללי צה"ל הפך למרמס? לדיאלוג מי בא מי לא בא. אני בודקת מי בא להר הרצל? כשבאים לקברות ילדיי, אני בודקת האם אתה בעד הרפורמה או נגד הרפורמה?
"הפוליטיקה חייבת להישאר בחוץ. אין מקום לשום אמירה ולו לרמז של פוליטיקה", אמרה פרץ, והוסיפה כי "הר הרצל הוא ההר של כל העם הזה. ושיפסיקו להעמיד דגלים ליד ההר שאומרים זה ייכנס וזה לא ייכנס. אסור שזה יקרה. כל פוליטיקאי שיעשה את חשבון הנפש שלו. אסור להוריד את הממלכתיות מהיום הזה. זה יום לאומי, שלא נתבלבל. זה יום כאב שלנו, אבל זה גם יום לאומי. בהר הרצל צריך להשתיק את הרעש הזה. שם רק דממה, להרגיש קדושה כמו מעמד הר סיני. אני מתחננת, תנו לי יום אחד בשנה. אחד, שאני ארגיש שזה לא היה לשווא".
(צילום: ירון ברנר)
אליסף פרץ, בנה של מרים פרץ, סיפר בריאיון לאולפן ynet על מיזם "מכתב אחד" שבו הוא לוקח חלק. באתר המיזם ניתן לקרוא על חיילים שנפלו ולכתוב מכתב לאחים שלהם. "ברגע שהם נפלו, הם לא רק האחים הפרטיים שלי, הם האחים של כולם", אמר פרץ. "לפני שבע שנים, כשהקמנו את עמותת 'האחים שלנו', לא השמיעו את הקול של האחים השכולים, הם היו שקופים. באנו ואמרנו רגע, יש סיפור שהחברה הישראלית החמיצה, ויותר מזה, הם הפסידו קהילה של אחים ואחיות שרוצים לספר".
לדבריו, "האחים השכולים עושים את המסע הכבד פעמיים, הם איבדו גם את האחים שלהם וגם את ההורים שלהם באותו יום ואנחנו ממשיכים לשאת את זה. ההורים שלנו מתבגרים ואנחנו הדור הבא של הזיכרון. כשצעירים וצעירות רואים אותנו, רואים שאנחנו ממשיכים לחיות, שאנחנו בוחרים בחיים של משמעות ושמחה ונתינה, אז האחים שלנו הם כמו מצפן קטן בלב שגורם לנו להיות אנשים יותר טובים".
אטילה שומפלבי, אלכסנדרה לוקש וניר (שוקו) כהן השתתפו בהכנת הכתבה
