על דופן האמבטיה בבית משפחת חלודן מונח בקבוק של שמפו "פנטן" ועל הרצפה מוטל מייבש שיער, עדויות אילמות לכך שלפני שבוע עוד חיה כאן משפחה צעירה. עד שביום שבת בשעת ערב מוקדמת, בזמן שהאמא ולריה וסבתא לודמילה רחצו את קירה בת השלושה חודשים, טייס רוסי אלמוני שיגר לעבר אודסה שני טילים מאזור הים הכספי, מרחק של יותר מאלף קילומטרים משם. אחד הטילים, בעל ראש נפץ במשקל של כחצי טונה, פגע ישירות בבניין רב־הקומות שבו התגוררה משפחת חלודן, ממש בכניסה לדירתם. שלושתן נהרגו מיד ורק האבא, שיצא כמה דקות קודם לכן לקנות משהו, נותר בחיים. ולא יודע איך ימשיך הלאה. "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיהן", יאמר אחר כך, "הן יישארו חרותות בליבי לנצח".
3 צפייה בגלריה
יורי מחבק את הארון הקטן של בתו. על קברה הנוחה גם בובה מבד, אוחזת לב בצבעי דגל אוקראינה
(צילום: עמית שאבי)
רק כשעולים לקומה הרביעית אפשר להבין את ממדי ההרס. חור ענק נפער במרכזו של הבניין. מהקירות החיצוניים של הדירות כמעט לא נותר שריד. פיסה מקיר התמך של הבניין, עשויה בטון קשיח, מוטלת שם כאילו הייתה קוביית לגו.
וכתמי דם יבש. בתוך האמבטיה. ועל אריחי החרסינה, אלה מהם שנותרו שלמים. ואין לדעת אם זה דמה של התינוקת, של האמא או של הסבתא, ואולי של שלושתן.
הן מתו יחד, באותו חדר אמבטיה קטן, והובאו יחד למנוחות, ביום רביעי השבוע. שלושה ארונות, שניים גדולים ואחד קטן, ומשמר כבוד של חיילים אוקראינים. ומאחורי כל ארון – חייל במדי טקס מחזיק תמונה של הרוגה. תמונת אישה באמצע שנות ה־50 לחייה, זו הסבתא לודמילה (לודה). ותמונת צעירה בת 28, זו האמא ולריה (לארה). ותמונת תינוקת. זו קירה, שקלסתר פניה הקטנים הפך השבוע לאחד הסמלים של המלחמה הזאת.
לצד שלושת אלה עומד חייל נוסף שאוחז בצלב עץ גדול ועליו שמה של המנוחה ותאריכי לידתה ומותה. על הצלב של קירה כתוב שנולדה ב־4 בינואר 2022 ומתה ב־23 באפריל 2022. היא באה לאוויר העולם ערב המלחמה. לא הספיקה ללמוד לזחול, או ללכת. לא הספיקה לומר את המילה אמא, או אבא, או סבתא. לא ידעה דבר על העולם הזה שלתוכו נולדה. ואז היא מתה בזרועות אמה וסבתה, בגלל מלחמה שלא קשורה אליה בשום דרך.
ומול שלושת הארונות עומד יורי, האבא. בחור צעיר, לבוש חליפה, פניו מוכי היגון מעוטרים זקן צרפתי מטופח והוא אוחז ורד אדום. יורי מביט במשפחתו שנמחקה וכיוון שאינו מסוגל להוציא הגה מפיו, מנהל הטקס מקריא את ההספד שהוא כתב. "כשאני מביט בתמונתה של לארה וקורא את הטקסטים שכתבה – היא סיימה לימודי עיתונאות ועבדה בתחום – אני מבין עד כמה אהבה כל רגע בחייה. מאמא לודה ולארה לא ידעו את נפשן מרוב אושר כאשר המלאכית הקטנה שלנו קירה נולדה. מאמא לודה חיכתה לרגע שבו תהפוך בפעם הראשונה לסבתא. זה היה החלום שלה. לארה נהגה לשלוח לי הודעות מוקלטות של הבת שלנו ממלמלת וצוחקת, והייתה אומרת עליה: 'היא דברנית בדיוק כמו אמא שלה'. בהתחלה לא הבנתי עד כמה אפשר לאהוב ילד, אבל אחרי שהפכתי לאבא – הבנתי".
ואחרי ההספד דקה של התייחדות שבמהלכה משמיעים ברמקול מין צליל קצבי שמזכיר פעימות לב, שהולכות ונמוגות עד שהן דועכות לגמרי. ומשתתפי הלוויה עוברים בין ארונות העץ, נוגעים בהם ומתייפחים. והאבא מחבק את הארון של בתו, ארון כה קטן עד שזרועותיו מקיפות אותו.
ומסע הלוויה יוצא לדרך. רק כמה עשרות מטרים עד לחלקת הקבר. שלושה ארונות, אבל רק שני בורות באדמה. התינוקת ואמה ייקברו יחד, זו לצד זו בבור שצורתו ר'. גם אחרי מותה, קירה לא תישאר לבד.
מעל הקבר הטרי ניצבים שני חיילים, נראים בעצמם כמו ילדים, מחזיקים קערות מתכת מלאות עפר. כל אחד מנוכחים לוקח חופן ומשליך אותו לתוך הבורות, ואת מה שנותר מכסים החיילים באמצעות אתי חפירה. ובתום הטקס נערמים על חלקת הקבר עשרות זרים. וגם בובה מבד, אוחזת לב בצבעי דגל אוקראינה.
הביג בן עוד עומד
בצידה האחר של העיר, למרגלות הבניין שספג את פגיעת הטיל, כבר הוקמה פינת זיכרון מאולתרת לקירה הפעוטה. עשרות בובות, דובוני פרווה, חדי־קרן ורודים, וכמה אריזות של צבעי פנדה לילדה שלעולם כבר לא תחזור עם ציורים מהגן.
זה פרבר שגרתי למראה של העיר שבדרום אוקראינה, לחוף הים השחור. המקום שוקק עובדי ניקיון שמפנים את ההריסות, מתנדבים שמסייעים במה שאפשר ומומחים להנדסה שתפקידם לייצב את הבניין כדי למנוע את הריסתו. יום אחד, אחרי המלחמה, הוא עוד ישוקם. עד אז ישמש אנדרטה לאסון הנורא שנחת על אוקראינה ונראה רחוק מלהסתיים. ולאסון הפרטי של יורי, שאיבד את הכל ברגע. ולאסון של משפחות חמשת ההרוגים האחרים בתקיפה, בהם זוג שעדיין אי־אפשר להביא לקבורה, כי מצב הגופות שלהם מחייב בדיקת דנ"א לצורך זיהוי ודאי, ובכל אוקראינה יש רק מעבדת דנ"א פעילה אחת. "הגבר עמד להיכנס או לצאת מהמעלית בקומה הרביעית כשהטיל פגע בבניין והתפוצץ ממש לידו", מסביר קצין הצבא יבגני גבריך, מהנדס בניין שמופקד עכשיו על זירת האסון. "בגלל עוצמת הפיצוץ, גופתו נמצאה אחר כך מוטלת ברחוב, בין ההריסות, מרחק של כמה עשרות מטרים מכאן". הוא מראה לנו במכשיר הטלפון שלו תמונה של שרידי הגופה.
3 צפייה בגלריה
הקצין יבגני גבריך בין הריסות הבניין. "האם קירה הייתה נאצית שצריך להרוג?"
(צילום: עמית שאבי)
סרגיי נאומקו מתגורר באותו בניין. הוא עצמו היה בעבודה כשפגע הטיל, אבל אשתו הייתה בבית עם שני ילדיהם, בני שמונה ו־12. "היא התקשרה אליי מבוהלת וסיפרה שהיה פיצוץ גדול ושראתה חלקים מהבית עפים לרחוב", מספר סרגיי. "כשיש אזעקה אנחנו יורדים לחניה התת־קרקעית. אשתי שאלה אותי אם לרדת לחניה. אמרתי לה להישאר עם הילדים בבית והגעתי לשם במהירות".
שכנה אחרת, שמתגוררת בקומה השביעית, הייתה באותו זמן בדירתה. "הנכד שלי עשה שיעורי בית כששמענו את שריקת הטיל. ואז הבניין התחיל לרעוד. יצאנו מיד החוצה, ירדנו במדרגות והתרחקנו".
בחניון החיצוני של הבניין כמה מכוניות שרופות ומעוכות. אנחנו מקבלים קסדות של אנשי חילוץ ועולים במדרגות עם יבגני הקצין. ריח השריפה וחומרי הנפץ עדיין רובץ באוויר. יבגני עושה לנו סיור בדירה של משפחת חלודן ובדירה סמוכה, שגם היא נהרסה כמעט לחלוטין, למעט קיר אחד שמכוסה בתמונה ענקית של הביג בן בלונדון.
אחד הדיירים, מספר יבגני, היה במקלחת כשקרה האסון. "הוא נקבר תחת ההריסות, אבל הצליח לחלץ את עצמו, שטף פנים במים שעדיין זרמו בצינורות, ופשוט ירד במדרגות ועזב את הבניין. מדובר בבחור קשוח במיוחד". דייר אחר, נער בן 19, נפצע בפיצוץ ונכווה בפניו, אבל סירב להתפנות וניסה לחלץ את סבא שלו, שנלכד תחת ההריסות. אנשי ההצלה לקחו אותו כמעט בכוח לבית החולים.
אנחנו עוברים לדירה אחרת, מרוחקת יותר ממקום פגיעת הטיל. היא נותרה כמעט שלמה, אבל הזמן בה קפא מלכת מאז האירוע. על שולחן המטבח בקבוק יין חצי מלא וכוסות, קופסה של שוקולדים בצורת לב וצנצנת של ירקות מוחמצים. הכיור מלא כלים ובאקווריום צפים שני דגי זהב מתים. מי ששרד את הפיצוץ היה החתול של אחד מדיירי הקומה, שהיה באותו זמן בתוך ארון הבגדים. כוחות ההצלה מצאו אותו יושב על חתיכת בטון תלויה מעל התהום, מבוהל אך ללא שריטה.
ואם כל זה לא מספיק סוריאליסטי, אנחנו מבחינים בבחור עושה סנפלינג מעל הבור הפעור שהיה פעם חלק מהבניין. זהו אחד מהמתנדבים, שבימים כתיקונם עובד בניקוי חלונות של בנייני משרדים, וכעת תורם את כישוריו לטובת המשימה. "מאז האסון, בכל יום מגיעים אלינו עשרות אנשים שמבקשים להתנדב", מספר יבגני הקצין. "אנחנו מסבירים להם שזו עבודה קשה ומסוכנת, אבל הם מתעקשים לבוא ולסייע".
אנחנו יורדים בחזרה אל החניון, וסרגיי מראה לנו את שרידי הטיל שפגע בבניין. אחד מאנשיו מחזיק צנצנת ובתוכה רסיסים של ראש הנפץ שנמצאו בתוך המכוניות. אותו ראש נפץ שקטל שמונה אזרחים תמימים. "פוטין אמר שהוא יוצא למלחמה כדי לעשות 'דה־נאציפיקציה' של אוקראינה", אומר הקצין וטון דיבורו הענייני הופך להיות נרגש. "האם קירה בת השלושה חודשים הייתה נאצית שצריך להרוג?"
החיים לא עצרו מלכת
את המסע בעקבות האסון של משפחת חלודן התחלנו בבית העלמין שבו הובאו בנות המשפחה למנוחות, וסיימנו בבית עלמין אחר, ריק מאדם, שבו נחת הטיל השני ששיגרו הרוסים באותה מתקפה. במקום הפגיעה נפער באדמה מכתש גדול בעומק של כמטר, וסביבו עשרות מצבות מנותצות, קברים שנחשפו, גדרות ברזל מעוקמות ושיחים שרופים. על אחד הקברים שנהרסו הניח מישהו דף נייר עם פרטי האישה שנטמנה שם. בעלה, כך נכתב, היה חייל בצבא האדום. הוא נהרג בזמן המצור על סטלינגרד במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתו לא נודע. ועכשיו, במין תעלול מרושע של ההיסטוריה, טיל ששוגר מחבל הארץ שעליו הגן בעלה פגע במקום מנוחתה האחרונה.
בימים האחרונים מרכז פוטין מאמץ באזור הזה של אוקראינה. ביום שלישי הופצץ הגשר הנמצא מדרום לעיר ומהווה את דרך הגישה היחידה אל מובלעת בוקובינה שבדרום־מערב המדינה, סמוך לגבול רומניה. הנזק היה חלקי. למחרת שוב תקפו הרוסים את הגשר, ובכך ניתקו למעשה את המובלעת משאר חלקי אוקראינה. איש לא נפגע בשתי התקיפות האלה, אך מדובר בנזק אסטרטגי ומורלי משמעותי.
ועדיין, החיים באודסה לא עצרו מלכת. בעיר שבה נולדו או התגוררו דמויות כמו חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי, אחד העם, שלום עליכם ומאיר דיזנגוף, שהייתה עד לפני המלחמה יעד תיירותי נחשק בזכות חופיה היפים - בתי הקפה והמסעדות ממשיכים לפעול כרגיל, ובשעות הערב יוצאים לא מעט צעירים לבלות. אבל מהשעה עשר בלילה עד חמש בבוקר מוטל על העיר עוצר מלא, וברחובות הראשיים מוצבים מחסומי בטון ופלדה נגד טנקים ועמדות מבוטנות בשקי חול. זו תזכורת לכך שבכל רגע הכל כאן יכול להשתנות. ובבית העלמין שבו נטמנה קירה לצד אמה וסבתה עוד עלולות להיות הרבה לוויות.
