גם אני אפגין היום (שני). לא אצא לרחובות, לא אניף שלטים, לא אחסום כביש, לא אקרא קריאות גנאי. אבל אפגין. בדרכי. ממקומי. אפגין יחד עם קרוב לשני מיליון וחצי אזרחים במדינה, רוב ברור ומובהק מקרב הבוחרים, שהצביעו בעד תיקון מערכת המשפט וריכוך האקטיביזם השיפוטי המוגזם.
אני משתייך למגזר שבג"ץ לא נטה לו חסד כמעט מעולם. אני חלק ממיעוט שברוב העתירות לאורך השנים מצא את עצמו בצד הלא נכון של המשוואה השיפוטית. אני בא מאוכלוסייה שיש בה מאות עורכי דין ומשפטנים מפולפלים, אבל רצה הגורל המוזר, ורק אחד ממנה - בשנות ה-60 - מונה לבית המשפט העליון. זהו אותו גורל מוזר שרצה ששופטים ממוצא מזרחי יהיו תמיד מיעוט שבמיעוט, פשוט כי כך יצא. אני משתייך לאותו רוב בעם שנקעה נפשו משיטה שבה שופטים ממנים האחד את רעהו, ובית המשפט העליון עשוי ממקשה רעיונית אחת.
אני משתייך ליותר מחצי מהעם שתומך בכל ליבו בחקיקה שמובאת היום להצבעה בכנסת, השוללת אפשרות לבטל חוקי יסוד - הרי מוסד ביטול החוקים כולו נשען על אדנים של חוקי יסוד. כאשר בג"ץ מתעקש לשים עצמו גם מעל לחוקי יסוד, המשמעות היא שאנחנו לא מדינה של חוקים - אנחנו מדינה של שופטים. איזונים ובלמים הם כלי חיוני בדמוקרטיה, והעולם הפוליטי הוא גלגל שמסתובב, ולכן מותירה הרפורמה את יכולתו של בג"ץ להמשיך ולבטל חוקים, רק שיזדקק לשם כך לרוב מיוחס יותר ומובהק יותר.
ולמרות כל זאת, אף לרגע קט אינני מקל ראש בתחושותיו הקשות של ציבור המפגינים הגדול והמרשים, אשר לו מניות יסוד במרקם החיים האזרחיים והכלכליים במדינה. מפגינים יקרים, אני רואה אתכם יוצאים לרחובות בכל מזג אוויר, מניפים דגלי ישראל, נאבקים בכל ליבכם, ונפשי יוצאת אליכם. אני מכיר את התחושה - חוויתי אותה עם בני המגזר שלי רק לפני שנה. אני רוצה להכיל את כאבכם, לדבר בנפש חפצה, למצוא עמק שווה. בדיוק לשם כך יצאתי לפני כחודש לפגוש את אבי המהפכה, פרופ' אהרן ברק, יריב אידיאולוגי מלומד ומאתגר. ישבתי בביתו. דיברנו, הקשבנו זה לזה, אפילו קינחנו בהנחת תפילין. ההידברות הזו חיונית.
החברה הישראלית בימים אלה דומה לשתי רכבות שדוהרות במהירות מטורפת בנתיב חד-סטרי. ההתנגשות בלתי נמנעת. המציאות הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של כל אזרח הגון, ולכן צריך לדבר. אבל תנאי ראשון להידברות הוא הכרה בלגיטימיות של הממשלה המכהנת, והפסקת ההתבטאויות הקיצוניות מצד בכירים, כולל ראש ממשלה לשעבר שרומז למלחמת אחים אלימה.
אריה ארליךמותר וראוי להציב אופוזיציה לממשלה ולחקיקותיה - אבל אסור בשום אופן להיות אופוזיציה למדינה ולרצות במפלתה. עידוד למשוך השקעות מישראל, ליבוי ביקורת במסדרונות בינלאומיים והינדוס אווירה אנטי-ישראלית בעולם - אינם משקפים דאגה לדמוקרטיה. אלה מעשים תואמי BDS.
הידברות חייבת לכלול הבנה לזכותה של ממשלה שנבחרה על ידי העם כדי שתערוך רפורמות במערכת המשפט - לערוך את אותן רפורמות. מכאן פתוחה הדרך להידברות ולריכוך חלק מיוזמות החקיקה מתוך רצון טוב של בני עם אחד להרגיע את הרוחות. הלוואי שכולנו, בשני עברי המתרס, נפנים זאת, והלוואי שבחודש אדר שיתקדש עלינו מחר, נוכל כולנו להרבות בשמחה באמת.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
