ושוב הרגעים המשותפים, השבטיים, שארוגים בחוטי נצח של אחדות גורל, שבהם ציבור שלם עובר לתקשר רק בעיניים ובמבט.
איש אינו אומר מילה, אבל ברחובות הלומי השקט כולם מפענחים את הכוונות, וללא מילים מוסרים זה לזה עולם ומלואו של היעדר ואובדן ועצב.
באנחה. בניד ראש. בשפת גוף שפופה. בדממת עופרת אפלה. בכפות ידיים שפוכרות זו בזו, לשווא מחפשות תשובה, וצמות־צמות של כאב וצער ויגון מתלפפות בנו, עוברות כמו חשמל בקורים הדקים של הנפש
באנחה. בניד ראש. בשפת גוף שפופה. בדממת עופרת אפלה. בכפות ידיים שפוכרות זו בזו, לשווא מחפשות תשובה, וצמות־צמות של כאב וצער ויגון מתלפפות בנו, עוברות כמו חשמל בקורים הדקים של הנפש. וכולנו מבינים: כאשר אנחנו חולקים את שביב הרגע עם האיש שעומד לצידנו במעדנייה ונאנחים יחד; או מהנהנים בדממה לצעירה בחנות הפרחים השכונתית שמבקשת "זר קטן רק עם פרחים צהובים", ולא צריכה להסביר; וכשהנשימה נעצרת כאשר דובר צה"ל מתיר לפרסום את שמותיהם ופניהם הצעירים והיפים, האמיצים והמחייכים של מיטב הבנים שבגבורה מסרו את נפשם.
הפרחים בכד, המאכלים על הגז, הצלחות ערוכות, הלהבה בפתילי הנרות, בדלת נכנסים חרישית האורחים, אבל דבר לא חג. לא מברכים, לא שרים, רק נשענים לחיבוק מעט ארוך מהרגיל, מקדשים את הרגע ואת הנופלים.
על כולנו שרתה בחג הארוך הזה חופת עצב עבה, כולנו התכנסנו מצופפים בין כנפיה של שמיכת כובד ענקית משותפת, וחיפשנו, כמו בימים רבים אחרים, מזור לנפש, מתפללים להחזיק ביחד את כל החלקים שלנו, שמתפרקים ומתפרקים ומתפרקים, חלקי שלם מרוסקים ומנופצים של עם.
אני חוזרת לאחור ונזכרת באמא וסבתא שלי, מדברות שוב ושוב על ההרגשה הזו, ששרתה ברחובות ובנפשות, במהלך ואחרי מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בכל המילים שהיו ברשותן הן ביקשו לפענח ולהתיר ולמסור את העצב העמוק המשותף, את היגון החרישי שעטף, את השקט המצמית ששטף את הרחובות. והנה, נוכח תשעת הנופלים בערבו של החג, ולפניהם ההרוגים ביפו בתחנת הרכבת, ולפניהם כל אסונות ואובדני 12 החודשים שהם סיוט שאין לו שיעור, ויש בהם ציפייה מורטת עצבים וצורבת לשובם של החטופים, אנחנו כבר לא צריכים שיסבירו לנו דבר. גם לא שיעבירו בתורשה את התחושה.
ארכיטיפ העצב התיישב גם בנשמותינו, כמו כוח טבע, עושה בנו כבשלו.
