לא מזמן ראיינתי למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת. אשתו נכנסה בדיוק כששאלתי אותו מה הספורט שלו. שניהם, היא אמרה, צועדים על ההליכון שבמרפסת, ושניהם עונדים בקביעות מד צעדים. הוא עושה הרבה יותר ממנה, אבל בסוף כל יום, התוצאה שלה עוקפת את שלו בסיבוב. זו תעלומה עם פתרון: היא מורה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הבחירות תופסות את החברה החרדית על פרשת דרכים
• כן, לשבור את קרטל המורים
• מה בכלל איבדנו בפולין
• על מפלגות ערביות וניסויים בבני אדם
הוראה היא מקצוע קשה, סיזיפי. את צריכה להיות משכילה, מעודכנת, כריזמטית, סבלנית, מכילה, מאופקת, דמות פדגוגית, ועם כושר גופני, רגליים, גב, ונפש חזקים במיוחד. איך האתגרים האינסופיים, בצירוף העובדה שאנחנו מפקידים בידיהן את היקרים לנו מכל, מתיישבים עם ההתעקשות של שר האוצר אביגדור ליברמן ופקידיו להשאיר את עובדות ועובדי ההוראה מתבוססים בעוניים?
התקשורת מדווחת על "פערים בין דרישות המורים לעמדת האוצר". אין פערים. איך יהיו, אם האוצר לא הציג להם עד כה שום הצעה? כלום. אפס. נאדה. פקידיו מתעקשים לדבר קודם על "עקרונות". ממש עקרוניים האנשים האלה. לא מדברים על כסף. שהאוצר ידבר על כסף? להפך, לאוצר יש תביעות מהמורים, לא פחות. "גמישות ניהולית", ויתור על החופש הגדול, תגמול (שוב בלי סכומים) של מורים מתחילים בלבד. לא נשמע כדבר הזה: משא ומתן שמתחיל בלקחת, ממי שכל כך מגיע להם יותר.
באוצר דממה. לא מתראיינים. מצידם שמנהיגת המורים יפה בן דויד תיצלה לבד על הגריל. כאילו זו הבעיה שלה, ולא בעיה אקוטית של המדינה. בינתיים הם מתדרכים נגדה "אוף רקורד" באינטנסיביות. "היא מנהלת קמפיין מלוכלך", "הדרישות שלה דמיוניות", ועוד כהנה וכהנה.
מי שמנהל כאן קמפיין מלוכלך הוא האוצר. חמור מזה: השביתה, המורים, ההורים, התלמידים, מעניינים אותם כשלג דאשתקד. לו היה מעניין אותם, כבר היו רצים לבית משפט לבקש צו מניעה. אבל הם לא. הם יודעים שבית הדין ישלח אותם לנהל מו"מ, ומו"מ, כבר אמרנו, זה הדבר האחרון שהם רוצים. אם זה היה עסק פרטי שלהם, או-הו כמה היו מתאמצים לפתור את המשבר. אבל זו רק המדינה, אז למה לא לגרור רגליים במזיד, עד שהחופש הגדול ממילא יגיע, ואחריהם המבול.
אתמול (רביעי) הוציא ליברמן הודעת הסתה מסולפת נוספת נגד המורים: "בעיצומו של המו"מ (אין מו"מ), בוחרת ההסתדרות (זו לא ההסתדרות) בדרך הקלה (לא, זה לא קל) של השבתה. אנחנו חייבים לדאוג להורים ולתלמידים (להם לא אכפת מכם, לנו כן), ולכן נממן פעילות קיץ בבית הספר (לקייטנות יש לנו כסף, ומבחינתנו גם בתי הספר יכולים להפוך לשמרטפייה קבועה)".
(צילום: אבי חי)
כאילו מעיכת המורים, השמצתם ומסמוס הסכם השכר, הם אידיאל בפני עצמו, וכאילו הסכם שכר מיטיב הוא לא קריטי לעתיד המדינה. שנתיים וחצי הם בלי הסכם שכר. מתוכן שנה שלמה בממשלת "השינוי". לפני כעשור כינה בנימין נתניהו את מערכת החינוך "פרה שמנה שלא נותנת חלב". שר האוצר ליברמן הוא תאומו הסיאמי בבוז המופגן שלו כלפי החינוך הציבורי.
אבל הפעם נשלם מחיר כבד מהרגיל. אלפי מורות ומורים עזבו השנה את המקצוע, והם ממשיכים לנטוש בהמוניהם. זוכרים את מקצוע המלצרות? השוואה בין המקצועות מופרכת, אבל התהליך דומה להפליא. לא מזמן המלצרים פשוט התאדו ונעלמו. וכשהם שם, הם לא מתנחמדים. בצדק. שנים של גחמות מופרכות, בדיחות קרש והתקפי זעם של לקוחות, ובעיקר עבודה קשה בשכר נצלני - הביאו לנטישה ההמונית שעליה בוכים המסעדנים.
שלי יחימוביץצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11אותי המרד השקט והנקמה המתוקה שלהם משמחים. אבל איך נוכל לשמוח כשאותו הדבר בדיוק, בשל אותה התעמרות בדיוק, יקרה עם המורים, שגורלות אישיים, חברתיים ולאומיים רובצים על כתפיהם השחוחות?
באחד בספטמבר נראה את תוצאות הנטישה הגדולה. יהיו פחות מורים, שיעורים יתבטלו, מורים מחליפים נטולי הכשרה ילמדו במקומם כחלטורה, ילדים יחזרו מוקדם מבית הספר, הכאוס ישרור. הבחירות יפלו על תחילת שנת הלימודים הכאוטית הזאת, והאחראים, וזו נחמה קטנה מאוד, ישלמו את המחיר בקלפי.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
