מאז הודיעו לבנון וישראל על ההסכם לסימון הגבול הימי ביניהן ועל סיום הסכסוך שעניינו חלוקת מאגרי הגז שבמים הכלכליים, ניסה כל צד לתאר עצמו ככזה שידו על העליונה. בכירים לבנונים מיהרו לתאר את ההסכם כ"אירוע היסטורי" וכניצחון חשוב עבור לבנון שכל דרישותיה נענו. תנועת חיזבאללה ראתה בהסכם "הישג גדול", שלא היה יוצא לפועל לולא הכטב"מים ששיגרה אל עבר אסדת הגז הישראלית "כריש" ביולי. גם בישראל הסכימה ההנהגה הפוליטית והצבאית כי ההסכם משרת את האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים שלה, וכי יביא לרגיעה בגבול לבנון וליציבות באזור.
תהא המנצחת אשר תהא, מה שלבטח ניתן לומר הוא שהאינטרסים הכלכליים הם המרוויחים הגדולים. הדבר חל ראשית על לבנון, שחווה משבר כלכלי חמור זה שנים רבות. רוב העם הלבנוני חי תחת קו העוני בצל ההידרדרות המתמדת בערך המטבע הלבנוני והעלייה החדה במחיר הדולר בשוק השחור. כתוצאה מכך עולים ללא רחם מחירי הסחורות, מה שיביא לרעב של ממש במדינה. הניזוקים העיקריים מכך יהיו חברי תנועת חיזבאללה, אשר שולטים בחיים הפוליטיים הפנים-לבנוניים.
אולם המשבר הכלכלי אינו הגורם שהאיץ את ההסכם, שהרי הוא לא היה נחתם לולא הצטלבות האינטרסים בין לבנון, ישראל וארה"ב. בלבנון האינטרס הוא אכן כלכלי גרידא, אך ארה"ב לעומת זאת רצתה להגיע להסדר בסכסוך בין לבנון לישראל ולהבטיח את היציבות באזור, שהיא תנאי חשוב לאספקת גז מישראל וממצרים לאירופה, וזאת בצל משבר האנרגיה המרחף מעל היבשת כתוצאה מהסנקציות נגד רוסיה ומהפסקת אספקת הגז ממנה.
לכך יש להוסיף את ישראל, שההסכם יאפשר לה הפקה בטוחה של גז מאסדת כריש תוך עצירת ההסלמה בינה ובין תנועת חיזבאללה, שאיימה שלא תאפשר זאת אם לבנון לא תוכל לממש את זכותה לנצל את אוצרות הגז שבשטחה.
צוות המו"מ הישראלי בראש הנקרה
(צילום: GPO)
סיבה נוספת לשאיפה הישראלית למהר ולחתום על ההסכם הייתה הרצון של ראש הממשלה יאיר לפיד להציג הישג מרשים שיוכל לשמש אותו במסע הבחירות שלו. הוא רוצה להצטייר ככזה שהאינטרסים הביטחוניים של ישראל עומדים בראש מעייניו, וככזה שדואג ליציבות במדינה, שתביא עימה צמיחה כלכלית, בשעה שהכלכלה העולמית מצויה במיתון עמוק.
במילים אחרות, הסכם סימון הגבול הימי בין לבנון לישראל הוא תוצר של נסיבות כלכליות פנים-לבנוניות קשות, רצון בין-לאומי נחוש ואינטרס כלכלי ישראלי מהמעלה הראשונה.
לפיכך, אין שחר לשיח הישראלי הרואה בהסכם "תפנית בעלילה", כזה המסמן שלב חדש ביחסים עם לבנון או התחלה של נסיגה במעמדה של תנועת חיזבאללה או בהשפעתה של איראן על המתרחש במדינה. זהו אינו "הישג ביטחוני" חסר תקדים עבור ישראל. נכפה על לבנון להכיר, גם אם באופן בלתי-רשמי, בגבולות ימיים שקבעה ישראל לאחר נסיגתה בשנת 2000, מה שמוכר כקו ה"מצופים".
החתימה על ההסכם אינה מבטיחה דבר בכל הנוגע לאפשרות עתידית של מלחמה נגד חיזבאללה או אפילו להשגת שקט יחסי לאורך זמן. טענות אלה אינן אלא מסוג ההגזמות שבמסגרתן נוטה ישראל להתהדר בהישגיה ותוך כדי כך להתעלם מהמציאות המורכבת בלבנון.
ב-17 במאי 1983 חתמה ישראל על "הסכם ישראל-לבנון", וראתה בו את ראשיתו של השלום בין שתי המדינות. לבנון הייתה אז חרבה, מוכת אסון ופצועה בעקבות הפלישה של צה"ל. הישראלים סברו שמטרתם הושגה בעקבות מלחמה זו, וכי הם שינו את פניה הפוליטיים של לבנון. אבל לאחר פחות משנה, במרץ 1984, הודיעו על ביטול ההסכם.
רנדה חידראין מקום להשוואה בין מה שהתרחש אז ובין הסכם סימון הגבול כעת, שהוא בעיקרו הסכם כלכלי-ביטחוני ותו לא. אך מי שקורא את הפרשנויות בישראל על ההשלכות קצרות הטווח וארוכות הטווח של ההסכם אשר מרעיפות עליו שבחים ומעניקות לו ערך וחשיבות חסרי פרופורציות - או לחלופין את הביקורת החריפה מצידם של המתנגדים לו - יוכל להבחין שוב ושוב בנטייה של ישראל להגזים לכל כיוון, בשבח ובגנות ההסכם, ולראותו מבעד לפריזמה הצרה של הפוליטיקה הפנים-ישראלית.
כל שניתן לומר הוא שאנו צופים בחתימה של הסכם כלכלי חשוב, שאם יצליח יהיה מודל לשימוש בדיפלומטיה פיננסית כדי לפתור סכסוכים צבאיים. כלומר, כסף תמורת שקט ויציבות ביטחונית. לבנון עומדת בפני הסכם מסוג חדש, והמבחן האמיתי טמון ביישומו, שיחל בימים הקרובים.
- רנדה חידר היא כותבת ועורכת דין לבנונית המתמחה בענייני ישראל. המאמר המלא התפרסם באתר החדשות "אל-ערבּי אל-ג'דיד". גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
