כבר ביומה הראשון ביססה המלחמה הנוכחית את מעמדה כאבן דרך בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכטראומה קולקטיבית שהביאה את המתח ההיסטורי בין שתי הקהילות לשיא. 7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר שידעה התנועה הציונית בהתמודדות עם המרחב הערבי, והמלחמה שהתפתחה בהמשך מגלמת את הקטל הרב ביותר שידעו הפלסטינים בכל העימותים שניהלו עם ישראל – או עם אחיהם הערבים – מאז ומעולם, לרבות נכבת 1948.
עוצמתה התקדימית של המלחמה חוללה שינוי עמוק בתודעת שני הצדדים. היא מבססת את דימויה כמאבק קיומי בין שתי קהילות. בישראל בולט השימוש התכוף בזיכרון השואה, לצד ערעור על פרדיגמות רבות שרווחו לגבי טבעו של "האחר" הפלסטיני, לשורשי הסכסוך עימו ולדרכי פתרונו.
היצרים העזים והאלימים שחשפו פלסטינים כלפי הישראלים באשר הם ב-7 באוקטובר, ולא פחות מכך היעדר הביקורת וההתעלמות הגורפת נוכח מעשי הטבח הברוטליים, ואף הטענות כי לא התרחשו כלל, מביאים רבים מהישראלים לתהות האומנם מדובר בתוצאה של הכיבוש והפערים הכלכליים, או שמא באיבה יוקדת הנטועה בעומק התודעה הקולקטיבית הפלסטינית.
ה"התפכחות" אינה רק מהאפשרות לכונן "שלום" במידה ויסתיים הכיבוש, אלא גם מכך שקיים פער תהומי בין שתי הקהילות בכל הנוגע לערכי המוסר, האמת וחיי האדם, היכולת להפגין אמפתיה כלפי האחר, והכוח לנקוט בקרה עצמית. זהו לקח מרכזי שעל המערב כולו להפיק: לרב-תרבותיות יש גם צדדים אפלים המחייבים להכיר בשונות תפיסתית ובהעדר עולם ערכים משותף.
שינוי דימוי הפלסטינים בעיני הישראלים היא יעד מרכזי שאליו חתר סינוואר. כשיצא למערכת יום הדין שעליה שקד במשך למעלה מעשור, הוא שאף לערער את יסודות החברה הישראלית באמצעות יצירת הלם, חוסר ביטחון, חרדה קיומית, בלבול וניכור עמוק בתוך הישראלים ובינם לבין הנהגתם. זאת ועוד, הוא שאף להגדיר מחדש את מהות הסכסוך ולקבע בקרב שתי הקהילות את ההבנה שמדובר במאבק קיומי או במשחק סכום אפס. ואכן, המלחמה דחקה הצידה מושגים כמו דו-קיום והסדרה מדינית, ויצרה חשבון דמים תקדימי רווי בתחושות ייאוש ואיבה הדדיות.
זהו לקח מרכזי שעל המערב כולו להפיק: לרב-תרבותיות יש גם צדדים אפלים המחייבים להכיר בשונות תפיסתית ובהעדר עולם ערכים משותף
הדבר מעורר מחשבות קודרות לגבי התנועה הלאומית הפלסטינית ויחסיה עם ישראל. המלחמה הנוכחית היא המהלומה העזה ביותר שהנחיתו הפלסטינים אי פעם על ישראל. היא ממחישה את העמידה האיתנה שלהם ("סומוד"), וייתכן שתוביל לשחרור הגדול ביותר אי פעם של אסירים מהכלא הישראלי. יתרה מזאת, הפלסטינים מתהדרים בכך שלאחר עשורים רבים שבהם נראה כי עורער מעמדם ההיסטורי כמוקד הסכסוך במזרח התיכון, הם שבו לקידמת הבמה והוכיחו שביכולתם לגרום לחוסר יציבות בעולם כולו: החל מלבנון, עבור דרך הים האדום, וכלה בתוך מדינות המערב.
מנגד, לא נשמע עד כה קול אחד במערכת הפלסטינית התוהה איזה אופק קיים מעבר לאותם הישגים רגעיים, כשעזה חרבה, מחנה השלום בישראל על סף הכחדה, המונח חזון שתי המדינות הפך שם נרדף להזיה מסוכנת, והתקבע חוסר אמון עמוק בקרב רוב הישראלים כלפי הפלסטינים. על כך כתב מחמוד דרוויש שיר מפורסם ובו טען כי הפלסטינים יחלו להיות עם כאשר יפסיקו לראות עצמם כמלאכים, כלומר קולקטיב המשמש קורבן שאינו מסוגל לנקוט אלימות, ויחלו להכיר בכך שגם מקרבם יוצאות מפלצות המבצעות פשעי מלחמה או מסוגלות לדיכוי פוליטי וחברתי מבית.
בתודעה הקולקטיבית הישראלית, המלחמה הנביטה שתי מסקנות, סותרות לכאורה. מצד אחד, הבנה שלפיה השונות התרבותית לא תאפשר חיים יציבים בישות משותפת, כלומר במסגרת של "מדינה אחת". מהצד האחר, ההנחה שלפיה עצמאות פלסטינית מגלמת בחובה איום קיומי לישראל, היות והוכח כי החירות הנרחבת שלה זכו העזתים בעקבות ההתנתקות מעזה ב-2005 נוצלה בעיקרה להאצת מאבק אלים במקום לפיתוח עצמי.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהמלחמה מחייבת את המפעל הציוני להגדיר יעד ריאלי שיאפשר לישראלים המשך קיום בטוח ומשגשג, אך בה בעת גם מפוכח. במסגרת הזאת יידרש לבחון כיצד לקדם מצד אחד היפרדות פיזית רחבה בין שתי הקהילות, אך מהצד האחר למנוע איומים קיומיים המגולמים בעצמאות פלסטינית מלאה. כל זאת, תוך הינתקות מהתלות או ההמתנה להכרעה של הפלסטינים הנטולים, לפחות כרגע, מנהיגות בעלת רצון או יכולת לנקוט פשרות ברוח מיקוד בטיפוח הכאן והעכשיו.
במצב מורכב זה ייתכן וישראל תידרש לקבוע בעצמה – חד צדדית – את הגבולות הפיזיים בינה לבין הפלסטינים, תוך שליטה ארוכת טווח על שערי אותה הישות לעולם – ציר פילדלפי ובקעת הירדן. כל זאת, לצד פירוז הישות הפלסטינית, וללא הכרח לדון במעמדה המדיני (לפחות בטווח הקרוב), קל וחומר לקבל הכרעות בסוגיות ירושלים והפליטים. זהו מצב שיעמוד בהלימה הן לאמירת הנשיא ביידן שקיים מגוון סוגי ריבונות, והן לתביעת נתניהו לשליטה ביטחונית בין הים לנהר. אין המדובר בחזון קוסם, אך במזרח התיכון ההכרה הריאליסטית חשובה לפרקים יותר מאופטימיות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב
