אישה ושני ילדים נרצחו אתמול (שני) בשנתם בדקירות סכין, אבל המדינה לא רעדה. אף אחד לא יצא להפגין, איש לא איים להשבית את המשק, לראש הממשלה לא הייתה הודעה מיוחדת, גם לא לשר לביטחון הפנים, או כפי שהוא אוהב שיקראו לו – השר לביטחון לאומי. הרבה כבוד, מעט קבלות. בראאה מסראווה וילדיה הפעוטים אמיר ואדם הם אזרחים סוג ז'. אף אחד לא ספר אותם בחייהם, אף אחד לא יספור אותם במותם. ואפשר למנות עוד שמות.
מבטו של הילד בן ה-11, מוחמד סלאמה אבו-הואש מטייבה, לא מרפה ממני. ילד בן 11 בעל צרכים מיוחדים שיצא לרחוב שטוף ביוב בזמן של סכסוך נהגים ופשוט נרצח. מי זוכר אותו, שבועיים אחרי? מי ידע בכלל להגות את שמו? הרי מאז שמת, מתו כל כך הרבה. בממוצע, נרצח בישראל אדם אחת ליומיים. 81 קורבנות מתחילת השנה, 64 מהם מהחברה הערבית. למרות הניסיון הנואש לעצום עיניים, האלימות לא עוצרת בטייבה או בתל שבע. רק בשבועיים האחרונים נרצחו, נדקרו ונפצעו באירועי אלימות קשים אזרחים בחולון, ראשון לציון, אלעד, ירושלים ואשקלון. הארץ מלאה חמס.
האלימות היא הבעיה הכי גדולה והכי מורכבת שמדינת ישראל מתמודדת איתה היום, והיא בעיה כזו ענקית כי אנחנו מסרבים לקלוט את ממדיה. המפלצת הזו צמחה כך בדיוק בגלל ההכחשה. התחושה הדמיונית שישנן שתי מדינות: אחת שבטוח להסתובב ברחובותיה, ואחרת שמתנהלת כמערב פרוע. נשק בכל בית, ירי בלתי פוסק כרעש רקע תמידי, וגופות שנערמות אך איש לא מתעכב על זהותן. תחושת הביטחון האישי מזויפת, שקרנית. האלימות לעולם לא תוכל להיות מגודרת, האשליה שהכדורים משיגים רק עבריינים היא שקר שיתגלה לנו במוקדם או במאוחר. אם רק 5% ממקרי הרצח מפוענחים, אם נשק זמין כמו בקבוק יין, ברור כשמש שזה עניין של זמן עד שנפגוש באלימות בכל מרחב.
הכבישים בישראל מסמנים את שצפוי לנו. גם בתי הספר. גם באלימות, כמו בהשכלה או בהכנסה - יש פערים. ישראל הראשונה, האמידה, המשכילה - יחסית מוגנת. לבינתיים. אבל החצרות האחוריות מזמן הפכו לחזית. והן גדלות לממדי ענק.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet האחריות היא תמיד על הריבון. על הממשלה. זה נכון היום ונכון כלפי הממשלה הקודמת. אבל הפעם אפילו אין את היומרה לעסוק בנושא הזה ברצינות ובנחישות. בלי תוכנית אסטרטגית, בלי קשב של הבכירים, ועם המון תירוצים וסיסמאות אי אפשר לשנות את המשוואה. תחושת החירום בכלל לא קיימת. למי דחוף להקים ועדת שרים משותפת? לייצר מועצה ציבורית? מי ידרוש ועדת חקירה על כך שחיי אזרחים הפקר?
אבל גם לנו, לציבור, יש תפקיד ויש אחריות. הנה, מאות אלפים משני הצדדים יודעים להפגין על מה שכואב להם. בעד ונגד הרפורמה, חוק הגיוס, זכויות נשים או למען הקהילה הגאה. אבל מי יפגין או יצעק על רחובות שותתים דם? מי ידרוש? מי ישבית או ישבש? הסולידריות עם אזרחי ישראל הערבים היא הכרחית פעמיים: כי כך ראוי, וכי כך כדאי. מי שהולך לישון עם ארסנל נשק ומשטרה לא מתפקדת, יקום יום אחד עם רצח בחצר.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
