(צילום: ירון ברנר)
יש רגעים כאלו בחיים שהם רגעי ים סוף. שהעולם נחתך בהם לשניים. ביטול הפסיקה של "רו נגד וייד" בארה"ב היה בדיוק כזה. העולם עצר לשנייה - ואז נחלק לשני מחנות. בצד האחד עמדו הנשים, ועל הגדה השנייה הגברים. ולא, זה לא משנה כמה מדובר היה בגברים נאורים. בגברים שמאמינים בשוויון, בגברים שהזדעזעו מהפסיקה בדיוק כמונו. בסופו של דבר, אין אף גבר שקיבל את הפסיקה הזאת בפחד כמונו, אין אף גבר שהרגיש בתוך הגוף מין זץ של אימה טהורה כמו שהרגשנו אנחנו.
זה מה שגברים לא יבינו לעולם. שבשבילנו זה לא עוד ויכוח. זאת לא עוד אג'נדה להתפלפל עליה בטוויטר תוך כדי שאתה מנפנף בידע שיש לך על החוקה האמריקנית. עבורנו, זה משהו גופני טהור. אינסטינקט הגנה עצמית שמתעורר בשנייה, בלי שתוכלי לשלוט עליו. כמו התחושה שיש לכלב ברגע שהוא מבין שהוא מתקרב לשולחן הקר של הווטרינר. אנחנו מרגישות איך זה סוגר עלינו וכל מה שאנחנו רוצות לעשות זה להילחם בכל הכוח כדי שזה לא יקרה. כדי שזה יפסיק.
תארו לכם חוק שנכנס עמוק-עמוק לתוך הגוף שלכם. "כל מי שיעבור באור אדום ייענש בכריתת אף ויורשה להסתובב רק עם נחיר אחד". מסוגלים לדמיין את ההרגשה הזו? יופי. ככה מרגישה אישה כשהיא שומעת ששליטת העולם המערבי החליטה להתיר לכל מדינה להחליט באופן עצמאי מה לעשות עם ההיריון הלא-רצוי שלה.
מושל המדינה, לרוב גבר, לרוב דוש מלוקק שלבוש בחליפות ארמאני שעולות כמו שתי משכורות שלי, יכול מעתה לעיין ברחם הפרטית של כל אחת ולקבוע מה יישאר בתוכה ומה ייצא ממנה. מסוגלים לדמיין משהו כזה? מישהו זר, שלא היה שם ברגע האישי שבו הילד נוצר, שלא יהיה שם ברגע שאלד, שבטח ובטח לא יהיה שם כשאיאלץ לקושש לעצמי שלוש עבודות ניקיון שונות כדי לשלוח את הילד לבית ספר נורמלי, הוא זה שיחליט, ממשרדו הקריר עם שולחן המהגוני, לגבי איבר פרטי בתוך נבכי הגוף שלי?
זה מה שעומד מאחורי הזעזוע הגדול שתקף אותנו. כן, בסוגייה הזאת אנחנו לא נותנות שום משקל לשיוך הפוליטי. כולנו במחנה אחד פה, המחנה שיש לו את הגוף שאליו המדינה מבקשת לחדור. כמה מוזר. במעשה המין, זה שמוביל ליצירת התינוק, משתתפים שניים. ובכל זאת, שופטי העליון האמריקני לא מחילים על הגבר שעזר להיריון הזה לקרות אפילו חוק או חובה אחת כדי לקיים את קדושת החיים שכל כך יקרה להם. מה עם קנס אימתני על גבר שמכניס בחורה להיריון לא רצוי ולא הקפיד על אמצעי מניעה? למה לא לקבוע שמי שיעמוד לדין הוא גבר שלא הסכים לטפל בתינוק הלא-רצוי והתפייד לו לערבות טקסס בלי להשאיר כתובת?
אבל לא. היחידה שראויה מבחינתם לאכיפה היא האישה. הנערה בת ה-15 מלואיזיאנה שנכנסה להיריון מהקוורטרבק של נבחרת הפוטבול. האישה הנשואה שבעלה אלים ומכה אותה ולא מעוניינת בעוד תינוק ממנו, אלא רק רוצה לברוח עם הילדים שכבר יש לה. היא זאת שתיכנס לכלא, היא זאת שתשלם קנסות. מה זה אם לא שנאת נשים מהסוג האפל והקדמוני ביותר?
זו בדיוק הגישה של גברים שמרנים לאורך ההיסטוריה: נשים דעתן קלה. נשים מיניות הן יצורים רעים וחצופים שאין להם בעיה לרצוח תינוק "ולהוריד אותו עם מי האסלה" ומיד לצאת לפתות איזה סנטור רפובליקני תמים בבר קוקטיילים. אסור לטעות פה לרגע. מה שקרה בארה"ב זה התקפה על כל בנות מיננו. מין אמירה כזו ש"נתנו לכן קצת לשחק עם שוויון הזכויות המשעשע הזה שלכן, ועכשיו הכדור חוזר למגרש של מי שבאמת חכם וקובע".
דנה ספקטורצילום: יובל חןואולי הדרך הכי טובה לסכם את הדיון היא דווקא בציוץ אחד. מושל אריזונה, דאג דוסי, רפובליקני שמרן, שעומד להטיל איסור הפלות במדינתו בחסות פסיקת בית המשפט, כתב כך בטוויטר: "אני גאה שאריזונה הוכתרה כמדינה הכי 'פרו לייף' בכל ארה"ב. כאן באריזונה, נמשיך לקדש את החיים ולהגן עליהם בכל דרך".
השיבה לו באופן כמעט אגבי בחורה לא מוכרת בשם נין: "היה לי סטוץ עם הבן שלך, והוא גרם לי לקחת את גלולת 'היום שאחרי'. אבל בסדר, תמשיך". כלומר: האיש הזה מעוניין לשלוט בגופן של מיליוני נשים ונערות זרות כאילו היו צעצועי מנהלים במשרד שלו, אבל כשזה מגיע לזאת שהיה לה קטע לא משמעותי עם הבן שלו, אין לו בעיה שהיא תפיל. העיקר שהקריירה של היורש לא תינזק.
- אלו בדיוק הצביעות והרשע והדו-פרצופיות שמדאיגים אותנו כל כך. את החומרים האפלים האלו, שכולנו מכירות מהפוליטיקה, אנחנו לא רוצות במרחק מילימטר מהרחם שלנו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
