כבר חצי שנה שהמדינה כולה מתעסקת כמעט בלעדית בנושא אחד - ההפיכה המשטרית - ומאות אלפי ישראלים מצוידים בדגלי כחול לבן יוצאים שבוע אחרי שבוע לרחובות, משוכנעים שהם נאבקים על הדמוקרטיה הישראלית. המציאות מוכיחה שהם טועים ודווקא בחסות ההפגנות הללו מתרחשים שינויים אנטי-דמוקרטיים דרמטיים. בשקט לא אופייני לממשלה הנוכחית, היא משפיעה על המציאות במקום הכי משמעותי לכולנו, 20 דקות מתל אביב, מעבר לקו הירוק. לא מערכת המשפט, אלא השטחים הכבושים.
חלומותיהם הוורודים של המתנחלים מתגשמים בימים אלה באמצעות השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', השר לביטחון "לאומי" איתמר בן גביר, שרת ההתיישבות "והמשימות הלאומיות" אורית סטרוק וחברים אחרים בממשלה ובקואליציה, מתנחלים ואחרים. ההחלטה השבוע על זירוז אדמיניסטרטיבי של אישורי בנייה היא רק הדובדבן שעל הקצפת. קצרה היריעה מלמנות ולפרט כל מה שקרה בשטחים בתקופה האחרונה (מי שרוצה להרחיב את ידיעתו וללמוד על מה שתקשורת המיינסטרים בוחרת מדי יום ביומו לא לדווח עליו, מוזמן לגוון את הפיד שלו ולעקוב, למשל, אחרי חשבונות כמו "מסתכלים לכיבוש בעיניים", "שוברים שתיקה" או "שלום עכשיו"). בינתיים, מומלץ להפנות זרקור לכמה מקרים שיכולים להעיד עד הכלל.
ארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם מדווחים על עלייה משמעותית באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים. הפוגרום בחווארה והאירועים אתמול (רביעי) בכפרים תורמוס עיא ולובן א-שרקייה, שנחשפו וקיבלו תהודה עולמית, היו רק קצה הקרחון. לא מדובר על תחושה, אלא על עובדות. יום אחרי יום מתרבים הדיווחים על התנכלויות אלימות בכל רחבי הגדה המערבית. הרוב המכריע של האירועים זוכה כאמור להתעלמות של התקשורת הישראלית, אולי כי לא נעים, אבל בעיקר כי לא באמת איכפת לנו. את הישראלי הממוצע לא באמת מעניין עוד פלסטיני שחטף מכות, שרכבו הושחת או ששטח המרעה שלו נחמס.
הריבון בשטחים הוא צה"ל ועליו האחריות, אלא שאלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים זוכה להעלמת עין במקרה הרע ולגיבוי של חיילים ומפקדים בשטח במקרה הרע עוד יותר. עדויות חיילים מהפוגרום בחווארה (כפי שפורסמו בתחקיר CNN, כי למה שכלי תקשורת ישראלי יתעסק בזה), מצביעות על כך שאם הצבא באמת היה רוצה, ניתן היה למנוע את מראות הזוועה משם.
גם פעילי זכויות אדם מרגישים שינוי דרמטי ביחס של חיילי צה"ל כלפיהם. אלימות של חיילים כלפי ישראלים – פעם טאבו שנזהרו לשבור - היא בחודשים האחרונים עניין שבשגרה. אני מסתובב בשטחים כבר לא מעט שנים, ולראשונה חטפתי מכות מחייל צה"ל כחלק מניסיון למנוע ממני וממאות ישראלים מלהביע סולידריות עם תושבי חווארה. משיחות עם פעילים נוספים ניכר ששינוי המגמה מורגש בכל נקודת חיכוך. רוח המפקדים מחלחלת עד אחרון הלוחמים בשטח.
בנוסף, יש עלייה דרמטית במספר האירועים שבהם מעורב הצבא בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, ואלה מסתיימים פעמים רבות במות חפים מכל פשע. השבוע בתקרית בג'נין נהרגו אחמד יוסף סאקר וסדיל רסאן נגנגייה, בני 15. לפני שבועיים נהרג מוחמד תמימי, בן שנתיים וחצי, מירי של חיילי צה"ל. ההרג של העיתונאית הבכירה שירין אבו עאקלה לפני שנה טרם נשכח בגדה ובעולם. את רוב השמות האחרים הישראלי הממוצע לא יכיר לעולם.
ניר אבישי כהן צילום: אוהד רומנוומעל לכל, יש מדיניות שנקבעת על ידי ממשלה שנשלטת על ידי מתנחלים קיצוניים. סמוטריץ', הפעם בכובעו כשר אוצר, אחראי לעשרות מיליוני שקלים שהועברו מהכיס של כולנו ובשמנו להעמקת הכיבוש ולחיזוקו. במקביל בוטל חוק ההתנתקות, מה שיאפשר חזרה של ישראלים לצפון הגדה, בראש ובראשונה להתנחלות חומש שפונתה ב-2005.
הטקסט הזה לא מיועד לסמוטריץ' או סטרוק אלא לאלה המתיימרים להיות מובילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית. ההתעקשות שלהם להתעלם מהשליטה הצבאית בשטחים ומהקשר שלה לדמוקרטיה מעמידה את ההפגנות באור מגוחך ועלוב. בזמן שהם חוגגים את הצלחתם במניעת חוקים שיחלישו את מערכת המשפט, המתנחלים חוגגים עם תקציבי עתק ועובדות בשטח. חוץ מהפלסטינים, החגיגה הזאת היא ראשיכם, אלה שלא מבינים את הקשר בין קריסת הדמוקרטיה הישראלית ובין הכיבוש בשטחים. ייתכן שדווקא אתם תהיו אלה שיירשמו בדפי ההיסטוריה כמי שבזכותם האפרטהייד הישראלי בשטחים הפך לבלתי הפיך, על כל המשמעויות הרעות שהעתיד צופן לנו.
- ניר אבישי כהן הוא פעיל זכויות אדם, מחבר הספר "איך נהייתי כזה - סיפור ישראלי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:15, 22.06.23
