לפני כמה שנים נפגשתי, כחלק מקבוצה ישראלית, עם ראש קהילה יהודית גדולה בסקנדינביה. כצפוי, דבריו התמקדו בקשיי הקהילה: ונדליזם נגד מוסדות יהודיים, החשש לחבוש כיפה ברחוב וילדים שמנועים מללמוד במוסדות מסוימים מחשש לשלומם. אחת מחברות קבוצתנו לא התאפקה ושאלה מדוע לאור כל הקשיים הם אינם עולים לארץ, ותשובתו מהדהדת בראשי עד היום: המדינה שבה הוא חי היא המקום היחיד בעולם שבו יעזרו לכל מי שנפל ועדיין רוצה להשתקם לעמוד מחדש על רגליו.
"נכון", הבהיר, "גם כאן יש מי שוויתרו, שהוציאו את עצמם מהמשחק. להם לא ניתן לעזור. אבל מי שעדיין מנסה, תמיד יושיטו לו יד. מבחינתי, זו התגשמות הערכים היהודיים. לכן, כיהודי, זה המקום היחיד בעולם שאני מוכן לחיות בו".
ניתן להתווכח אם התיאור האוטופי-משהו של מדינת הרווחה הסקנדינבית נכון בשטח, אבל אותו ראש קהילה שם אצבע על נקודה בעלת חשיבות עצומה בהיסטוריה היהודית שכמעט ואינה נזכרת בשיח. השרידות המדהימה שהפגין העם היהודי לאורך אלפיים שנות גלות קשורה, בראש ובראשונה, לקהילתיות שהפגין בכל תפוצותיו. יהודים שהיגרו או נמלטו מארצותיהם יכלו כמעט תמיד לסמוך על כך שכשיגיעו לקהילה יהודית - ימצאו תמיכה ומקלט עד שיעמדו על רגליהם.
סבסוד מעונות היום לתלמידי ישיבה, מעבר לעלותו לקופה הציבורית המדולדלת, משאיר את הגברים החרדים מחוץ לשוק העבודה ובטווח הארוך יפגע הרבה יותר בילדים שלהם
איש לא בדק להם בציציות או במנהגי השבת. הסממן המובהק ביותר של הקולקטיב היהודי לא היה במנהגים החיצוניים כמו שמירת הכשרות או השבת. על רקע השונות העצומה במנהגים בין קהילות, ממילא כמעט שלא הייתה לכך משמעות. אך הערבות ההדדית לכל יהודי, ולעתים קרובות למשפחות או קהילות שלמות שנאלצו להימלט כשרק עורן לגופן, נותרה ערך מכונן בקהילות יהודיות בצפון, בדרום, במזרח ובמערב.
במובן הזה, החזון הסוציאליסטי שעליו הוקמה מדינת ישראל מייצג תפיסת ערבות הדדית שהיא יהודית בהרבה מהתפיסה הניאו-קפיטליסטית (ולעתים, ליברטריאנית) של המפלגות הדתיות בישראל כיום (גם אם אין ספק שבשטח המציאות הייתה רחוקה מאוד מהגשמת החזון הזה). אבל נראה שרבים בשמאל שכחו שהדדיות היא תנאי לערבות הדדית. בתקופה האחרונה, על רקע ההתנגדות בשמאל להחלטה להתנות הנחות במעונות יום במיצוי כושר השתכרות, לא יכולתי שלא להיזכר בסיפא של דברי ראש הקהילה.
בנתוני תעסוקת הגברים החרדים בעשורים האחרונים יש דפוס מובהק. מגמת גידול ביציאה לעבודה נצפתה רק לאחר שהופחתו התמריצים לתלמידי הישיבות: בקיצוץ בקצבאות הילדים ב-2003 (ממשלת שרון כשבנימין נתניהו היה שר האוצר), ובקיצוץ התמיכות לישיבות בתקופת ממשלת נתניהו-לפיד (2013). מיד לאחר שקמו ממשלות חדשות שהתקפלו בפני הלחץ החרדי והשיבו את ההטבות, התהפכה המגמה ושיעור המועסקים צנח בחזרה מתחת ל-50%.
תוכניות הכשרה מקצועית יקרות, לימודים בהפרדה, מסלולי צבא ייחודיים ואינספור מיזמים אחרים עולים למשק מאות מיליוני שקלים בשנה, אבל לא מצליחים לפצות על הנזק שיוצרת מדינת ישראל לעצמה ולציבור החרדי במנגנון התמיכות המנופח. בין הלחץ שמפעילה המנהיגות הרבנית-חרדית לבין ריבוי התמיכות הישירות והעקיפות ההופכות הצטרפות לשוק העבודה לבלתי משתלמת עבורם, גברים חרדים נשארים בישיבות.
יש הרבה קסם בשאיפה למעונות מסובסדים לכל, אבל הקופה הציבורית בישראל היא שמיכה קצרה שרחוקה מלכסות את הצרכים, קל וחומר אחרי הבור התקציבי שיצרה הקורונה. הכסף שהולך לסבסוד של מי שבוחרים להישאר מחוץ לשוק העבודה הוא כסף שנגרע ממי שאינם מסוגלים להצטרף לשוק העבודה ועבורם תמיכה ממשלתית היא הכרח. מגוון גזרים שהוצעו במהלך העשורים האחרונים כדי לעודד חרדים לצאת לשוק העבודה עלו למשק מיליארדים במצטבר, אך התבררו כחסרי תוחלת. מאידך, קיצוץ ממשי בהטבות התברר (בפעמים המעטות שבהן נוסה) ככלי אפקטיבי.
שגיא אגמון חדו"שלכן, הפסקת הסבסוד לתלמידי ישיבה אינה "תאצ'ריזם" אלא תואמת בדיוק את ערכי השמאל: גם ערכי מדינת הרווחה, וגם הערכים היהודיים. סבסוד מעונות היום לתלמידי ישיבה, מעבר לעלותו לקופה הציבורית המדולדלת, משאיר את הגברים החרדים מחוץ לשוק העבודה ובטווח הארוך יפגע הרבה יותר בילדים שלהם.
ראש הקהילה היהודית צדק. חזון של מדינה יהודית סוציאל-דמוקרטית לא יכול להתגשם בדרך של חלוקת כספים למי שבוחר לא לתרום כפי יכולתו, אבל עדיין דורש במפגיע לקבל כפי צרכיו.
- עו"ד שגיא אגמון הוא סמנכ"ל עמותת "חדו"ש – לחופש דת ושוויון"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
