מגרש החניה של Women's Med Center, קליניקה שמעניקה טיפולי בריאות ופוריות לנשים בדייטון, אוהיו, היה עמוס ביום שני השבוע הרבה מעבר לממוצע. עשרות נשים מבוהלות ומבולבלות ניסו להבין מה יעלה עכשיו בגורל התורים שקבעו לביצוע הפלה. "היו כאן נשים נסערות מאוד", סיפרה אחת העובדות במרפאה, שעוד לפני פסיקת בית המשפט העליון בשבוע שעבר כבר הייתה אחד המקומות האחרונים באוהיו שעדיין סיפקו שירותי הפלה, "הייתה לנו היום חולת סרטן, שהרופאים אמרו לה שהיא חייבת להפסיק את ההיריון לפני שתתחיל טיפול כימותרפי. עכשיו היא תצטרך לנסוע למדינה אחרת. הייתה כאן אמא שהגיעה עם בתה הצעירה, נערה שנכנסה להיריון בטעות. אין לה מכונית, אז היא תצטרך לשכור אחת כדי לקחת את הילדה למדינה אחרת. הנטל על הנשים האלה, שאף אחת מהן לא בוחרת לעשות הפלה כי היא נהנית מזה, יהפוך עכשיו לבלתי נסבל, גם נפשית וגם כלכלית. אני לא מבינה מה קורה כאן, באמריקה, במאה ה־21".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מה קורה כאן?" היא שאלה ששאלו השבוע עשרות מיליוני נשים אמריקאיות. מי שלא עוקבת מקרוב, או אפילו חצי מקרוב, אחרי פוליטיקה, יכולה אולי להצדיק את התדהמה מכך שזכויות שלקחה כמובנות מאליהן נבזזו ממנה פתאום. אבל העובדה שהפוליטיקאית המנוסה ביותר באמריקה, ננסי פלוסי בת ה־82, שאלה אף היא "מה קורה כאן" ושלפה, שוב, את נחמת המחדל שלה - ציטוטים מתוך "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור - מסבירה אולי הכי טוב איך איבדו נשות אמריקה את האוטונומיה הגופנית שלהן: הן פשוט לא שמו לב.
3 צפייה בגלריה
בלי כוכב כמו אובמה, הליברלים הזניחו מאבקים פוליטיים ומשפטיים. מחאה נגד החוק לאיסור הפלות בארצות הברית
(צילום: AFP)
ולא רק הן. כל התנועה הליברלית בארצות־הברית הפסיקה להתעניין בפוליטיקה מהרגע שאין כוכב סקסי בראש, כמו אובמה, וחמור מכך - הזניחה לגמרי את בתי המשפט ונרדמה על זרי הדפנה של ההתקדמות החברתית העצומה במאה ה־20. בזמן שליברלים עברו לעסוק בדיוני סרק על ייצוג, השמרנים משכו להם זכויות אדם בסיסיות מתחת לשטיח, ואף אחד לא חושב שזה ייגמר רק בביטול חוקיות ההפלות. בוודאי לא עם בית משפט עליון שיש בו שישה שופטים שהם יותר שליחי כנסייה ומפלגה, מאשר אנשי חוק, במדינה שממשיכה לספר לעצמה כי היא מאור דמוקרטי לעולם.
בטווח הקרוב, ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" ייצור משבר בריאות שיתרחב לכל פינה באמריקה, ויעמיק, כמו תמיד, את הפערים הגזעיים. נשים מבוססות ימצאו דרך לעשות הפלה, כי אין דבר שכסף לא יכול לקנות באמריקה; אבל נשים הזקוקות להפלות בארה"ב נמצאות בדרך כלל בקו העוני או מתחתיו, ופשוט לא יכולות לעמוד במחיר גידול ילד במדינה עם אפס רשת ביטחון. נשים לא לבנות מיוצגות בסטטיסטיקה הזו, גם בסטטיסטיקה הזו, באופן לא פרופורציונלי לחלקן באוכלוסייה. נשים לא לבנות גם נוטות הרבה יותר למות מסיבוכים סביב הלידה מאשר נשים לבנות.
ארגון הבריאות העולמי מעריך ש־4.7 עד 13.2 אחוז ממקרי המוות האימהיים בעולם כולו נובעים מהפלות לא בטוחות. בארה"ב מחקרים מראים כי ככל שמדינה מגבילה יותר הפלות, כך גדלים שיעורי תמותת האמהות והתינוקות בה. במיסיסיפי - המדינה ששלחה לבית המשפט העליון את העתירה שהביאה לסוף של "רו נגד ווייד" - יש את שיעור תמותת התינוקות הגבוה ביותר בארה"ב.
"כולנו יכולים לראות כמה גרוע עוד יותר דברים עומדים להיות", כתבה השבוע רבקה טרייסטר, העיתונאית המובילה בארה"ב בתחום שוויון זכויות הנשים: "השופט קלרנס תומאס כתב במפורש שנישואים חד־מיניים ואמצעי מניעה הם הדבר הבא ברשימה שלו. וגם זכויות הצבעה, תקנות עבודה ואיכות סביבה - כולם יהיו טרף לבית המשפט הנורא הזה, ולמפלגת האידיאולוגים המרושעים והטקטיקנים הציניים שעומדת מאחוריו".
כדי להבין איך הפך בית המשפט העליון מכזה שהצביע שבע־שתיים לטובת הזכות החוקתית להפלות ב־1973, לכזה ש־50 שנה אחרי אפילו לא מיצמץ לפני ששלח נשים בחזרה למוות בסמטאות, צריך להבין את ההתחלה. פרנק שייפר היה שם בהתחלה. בן לאחת המשפחות האוונגליסטיות הוותיקות והמובילות באמריקה, גדל שייפר בשווייץ, בסביבה אוונגליסטית, במה שהיום הוא יודע שהייתה כת לכל דבר. אביו, הכומר והתיאולוג פרנסיס שייפר, בא ויצא אצל ראשי אמריקה השמרנית, כולל הנשיאים ג'רלד פורד ורונלד רייגן. שייפר זוכר היטב את עומק הפונדמנטליזם הנוצרי שבו גדל, אבל הוא גם זוכר שדווקא נושא ההפלות לא היה ביג־דיל.
"טראמפ, שנשוי בפעם השלישית ותמיד היה בעד חופש הפלות, הפך לבובה שלהם. הם נתנו לו רשימת שופטים קיצוניים והבטחה מצד האוונגליסטים כי אם ימנה אותם, הם יסתמו את האף, ישכחו שהוא בן אדם נורא ויצביעו לו"
"מה שהרבה ליברלים לא יודעים", אומר עכשיו שייפר, אקטיביסט, סופר בעל שם, וקול בולט כנגד השמרנות הדתית שממנה צמח, "זה שב־1973 רוב האוונגליסטים היו בעד זכות הבחירה של נשים, או שסתם לא היה אכפת להם. המתנגדים להפלות היו בעיקר קתולים. אני זוכר שהלכתי עם אבא שלי לבקר את בילי גרהאם, גדול המנהיגים האוונגליסטים שכל נשיאי ארה"ב עלו אליו לרגל, ואבא ביקש את תמיכתו במאבק נגד הפסיקה של רו. גרהאם סירב ואמר שמדובר בפסיקה נכונה".
מה השתנה?
"הרפובליקנים הבינו שיש אוצר לא מנוצל של מצביעים פוטנציאליים לבנים־אוונגליסטים שלא הולכים לקלפיות בכלל, וצריך לאחד אותם סביב משהו. אנשים כמו רייגן, שבעצמו היה בעד הפלות, וגם הפך את ההפלות לחוקיות כשהיה מושל קליפורניה, ראו שנים קדימה את הדמוגרפיה המשתנה. הם ידעו שיתחיל להיות קשה לרפובליקנים לנצח בבחירות והיו חייבים לגייס בסיס מצביעים לבן חדש. מהצד השני, מנהיגים אוונגליסטים מפוקפקים כמו פט רוברטסון וג'רי פאלוול, גילו שזו דרך טובה להפוך לעשירים מאוד דרך כנסים המוניים וגיוסי כספים. ציניות פגשה אופורטוניזם. הם ניסו כל מיני זוויות, זכויות הומואים, הפרדה גזעית, פמיניזם, אבל ההפלות זה הנושא שתפס את האש".
למה?
"כי הם היו מאורגנים יותר טוב, הקתולים כבר היו שם והאוונגליסטים הצטרפו. התנועה נגד הפלות היא הפלג המאורגן הטוב ביותר בפוליטיקה האמריקאית. הם מבינים שהם מיעוט, והם השתמשו בכלים של הדמוקרטיה כדי להשיג תוצאות לא דמוקרטיות. כמו כל דבר באמריקה, גם התנועה נגד הפלות נולדה בעצם מגזענות. לבנים דרומיים כעסו על ביטול ההפרדה הגזעית, פיתחו טינה גדולה לממשלה וחיפשו נושא להתאחד מאחוריו. ההפלות פשוט היו שם. אני מבטיח לך שכמעט אף אחד מהפעילים שהובילו את המאבק הזה בעשרות השנים האחרונות, לא באמת מתנגד להפלות".
התנועה השמרנית בארה"ב כללה באופן מסורתי שלושה אגפים עיקריים: ניצים של מדיניות חוץ, ליברטריאנים כלכליים ושמרנים חברתיים. כל שלושת האגפים האלה פיתחו במקביל רעיונות רדיקליים, שנדחפו גם בידי מנגנון תקשורתי ענקי שנבנה בדיוק באותה סבלנות לאורך עשרות שנים.
מאז שתמו הימים העליזים של כהונת רייגן, השמרנים הכלכליים הובילו את המפלגה הרפובליקנית בעיקר לקטסטרופות פוליטיות: ב־1995, כשהשביתו את הממשלה כדי לנסות לכפות על ביל קלינטון להוריד מסים לעשירים ולקצץ בשירותי הבריאות; ב־2012, כאשר מיט רומני ופול ריאן רצו לנשיאות על מצע של קיצוץ מסים לעשירים והפרטת הביטוח הלאומי; וב־2017, כשאותו פול ריאן, יחד עם דונלד טראמפ, ניסו לבטל את רפורמת הבריאות של ברק אובמה. בכל המקרים המדיניות הקשיחה התנקמה בהם בקלפיות.
ניצי מדיניות החוץ קיבלו את ההזדמנות שלהם אחרי 11 בספטמבר, ושלטו במשך עשור, ורק השמרנים החברתיים נאלצו להמתין עשרות שנים לתורם. הם עשו זאת בסבלנות, בשקט ועם משחק לטווח ארוך, תוך התמקדות בעיקר במינוי שופטים. ואז בא דונלד טראמפ - שהבין את המצביעים הרפובליקנים ואת השבריריות של החברה האמריקאית יותר טוב מכל מועמד לנשיאות ב־50 השנים האחרונות - והבטיח למנות שופטים שיבטלו את "רו נגד ווייד". "אותו טראמפ, שנשוי בפעם השלישית ותמיד היה בעד חופש הפלות", אומר שייפר, "הפך לבובה שלהם. הם נתנו לו רשימת שופטים קיצוניים למנות והבטחה מצד האוונגליסטים כי אם ימנה אותם, הם יסתמו את האף, ישכחו שהוא בן אדם נורא שהיו נגדו גם האשמות באונס, ויצביעו לו".
מי שנתן לטראמפ את רשימת השופטים הזו הוא ארגון בשם "החברה הפדרליסטית" (The Federalist Society), שהוקם ב־1982 במטרה אחת: בניית עתודה שמרנית לבית המשפט. כמעט כל שופט שמונה בידי נשיא רפובליקני ב־40 השנים האחרונות, הגיע בהוראה מ"החברה הפדרליסטית". "קחי את איימי קוני־בארט", אומר שייפר, "היא בת 50, גדלה בכת נוצרית מוזרה, הם טיפחו אותה מאז שהייתה בת 20 ובסוף שמו אותה בבית המשפט העליון. הימין הקיצוני השתלט על ממשלי מדינות, ועדי בית ספר, ספריות, פשוט לא הפסיקו לרגע, והכל תמיד עם אותן תמות: נגד הפלות, נגד פלורליזם, נגד פמיניזם, ועיוות בלתי פוסק של הדת וישו".
ויש גם אלימות. על פי דוח חדש של הפדרציה הלאומית להפלות (NAF), ב־2021 גדל מספר התקיפות של עובדים במרפאות הפלות ב־128% לעומת 2020. הייתה עלייה של 63% בפריצות למרפאות, עלייה של 54% במעשי ונדליזם, כולל ירי, עלייה של 80% באיומי פצצות ועלייה של 128% בכניסה בכוח של מפגינים למרפאות.
איפה היו הליברלים כל הזמן הזה? שאלה טובה, שגם שייפר שואל. עד גיל 38 הוא עדיין היה עמוק בתוך האוונגליסטים, אבל כשאביו מת בשנות ה־80 כבר היה לגמרי בחוץ, ומאז כתב כמה רבי־מכר, חלקם בדיוניים לחלוטין, וחלקם עוסקים בהדתה של אמריקה והמסע שעבר. "גדלתי בלי להכיר שום דבר אחר", הוא אומר, "וכבר הייתי די מבוגר כשהבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה. זה התחיל פשוט כמשבר אמונה, לא רציתי להיות חלק ממכונה של גזענות, אפליה ושנאת נשים. אם אתה חלק מדת שמתייחסת נורא לנשים, בסוף זה יחלחל אליך. ברגע שחשבתי שזה ישפיע על היחסים שלי עם אשתי קמתי, עזבתי והפכתי ליברל לגמרי. ואז גם התחלתי להבין למה באמת השמרנים מנצחים".
כי הליברלים כל כך חלשים?
"כי הם לא מפוקסים, כי הם לא מבינים שהימין לא הפסיק ולעולם לא יפסיק את מלחמת התרבות. אנחנו עומדים מול צונאמי של ימין דתי קיצוני מטורף, והשמאל מתעסק בלריב על האם טרנסג'נדרים צריכים להשתתף בתחרויות נשים".
3 צפייה בגלריה
''לא מבינים שהימין לא הפסיק ולעולם לא יפסיק את מלחמת התרבות''. מחאה נגד החוק לאיסור הפלות בארצות הברית
(צילום: רויטרס)
חוסר הנכונות, או היכולת, של ליברלים לעסוק במלחמות תרבות ־ כל אותן סוגיות ערכיות כמו הפלות ונשק שמריצות שמרנים לקלפיות ־ מתנקז עכשיו גם למפלגה דמוקרטית בהרכב מהחלשים אי־פעם, דווקא בטיימינג הכי גרוע. כשהדמוקרטים בבית הנבחרים עמדו בשבוע שעבר מחוץ לקפיטול ושרו "אלוהים יברך את אמריקה", אפשר היה לשמוע ורידים מתפוצצים אצל מצביעים ליברלים, שחלקם מתחילים להבין סוף־סוף מה קורה.
"טכנית, לדמוקרטים יש עדיין יתרון בבית הלבן ובקונגרס", אומר שייפר, "אבל הם חסרי כוח, כי הכל נקבע עכשיו בבית המשפט. האוונגליסטים חושבים שאמריקה לא צריכה להיות דמוקרטיה חילונית, אלא גרסה נוצרית של איראן. אנשים זורקים הרבה את המילה "פשיזם" בהקשרים של גרמניה, אבל הפשיזם ההוא היה חילוני, כאן אנחנו רואים יותר מודל של פרנקו בספרד, פשיזם נוצרי, אוטוקרטיה. איימי קוני ברט היא המודל, אשה משכילה, רהוטה, נעימה, ולגמרי ג'יהאדיסטית נוצרייה".
כשפרנק שייפר היה בן 25, הוא ביים סדרה בת חמישה פרקים בהשתתפות אביו, פרנסיס, ו־סי אוורט קופ, שהפך מאוחר יותר לקצין הרפואה הראשי בממשל רייגן. "מה קרה למין האנושי", נקראה הסדרה שעסקה ב"קדושת החיים" והתלוננה על הפלות והמתות חסד. היא הפכה להיט גדול בקרב אוונגליסטים, ועזרה להפוך לא מעט מהם לקנאים קיצוניים. שייפר, כמעט בן 70, מתייסר על כך כל יום.
"זו הייתה חתיכת פרופגנדה מוצלחת", הוא אומר, "אני מסתכל על זה כאילו הייתי חבר כנופיה בגיל צעיר, ועכשיו שואל את עצמי מה לעזאזל חשבתי ואיך יכולתי לעשות את זה. אני מתחרט כל יום, כל הזמן, והקדשתי את החיים שלי כדי להילחם בזה, אבל אין לי שום דרך לתקן את הנזק".
פורסם לראשונה: 07:30, 01.07.22
