אנחנו, העיתונאים, לא טובים מהמקורות שלנו. זה נכון במיוחד לגבי אילה חסון, כתבת ומגישה בערוץ 13. המקורות שלה לא מאושרים מכך שנפתלי בנט מכהן כרגע בתפקיד ראש הממשלה. זאת זכותם. בנט פסול בעיניהם בכל נושא ועניין - לא חשוב מה העניין ומה עשה. בחסון הם משתמשים לצורכי המפלס היותר נמוך של הדיון הציבורי. המטרה היא לצבוע את בנט בצבעים של נהנתן ומושחת. אם בנימין נתניהו נצבע בצבעים האלה, ייצבע גם בנט. בפוליטיקה האמריקנית הטכניקה הזאת מכונה The Shit Hit the Fan - אני מעדיף לחסוך לקוראים את התרגום.
אתמול (ראשון) הגיב בנט בהתקפת-נגד. כדרכו בזמן האחרון, הטון שלו אישי ובוטה. הוא הגיע למסקנה שרק כך יוכל להדוף את המערכה נגדו. אם המספרים שפרסם נכונים, משפחת בנט עולה למשלם המסים כשליש ממה שעלתה לו משפחת נתניהו. זה אומר הרבה מאוד על נתניהו, רעייתו ובנו. זה לא אומר הרבה על בנט.
הדשדוש בביצה הזאת מביך. מוטב היה לתת לראשי ממשלה משכורת נדיבה ולהניח להם לשלם את האוכל של ילדיהם מכיסם. אחד ההיבטים המטרידים בחומרים שיצאו מתיקי המעונות ומהתיקים שנדונים עכשיו בבית המשפט הוא הזמן והתשומות הרגשיות שנתניהו השקיע בהתמודדות עם הנושאים האלה. תפקיד ראש ממשלה מצריך ראש נקי. ראש נקי לא היה לו.
בנט יכול היה להיכנס לבניין אחד במתחם בלפור במהלך שיפוץ של בניין אחר. אני לא מתערב בשיקולי ביטחון, הוא אומר. זה נשמע כמו תירוץ
נותרה, אצלי לפחות, שאלה אחת שאני לא מוצא לה תשובה: מה הסיפור על השיפוצים המוקפאים במתחם בלפור ועל הסכום האדיר שהוציא השב"כ על סידורי האבטחה של ביתו של בנט ברעננה. נדמה שיש כאן פרשת מטוס ראש הממשלה מס' 2. כמו המטוס המסכן, גם מתחם בלפור לא ימריא לעולם. ככה זה כשכל גחמה של קצין אבטחה הופכת להוראת קבע, וכל סכסוך עבודה במשרד הביטחון להשבתה של מוסד ממלכתי.
המעון בבלפור תפח, בין השאר בגלל השב"כ, לשכונה שלמה, קרמלין נוסח ישראל. בנט יכול היה להיכנס לבניין אחד במתחם במהלך שיפוץ של בניין אחר. אני לא מתערב בשיקולי ביטחון, אומר בנט. זה נשמע כמו תירוץ. הוא לא מבין שבסוף הביזיון יונח לפתחו.
ובעניין אחר: עמיחי שיקלי נבחר לכנסת ברשימת ימינה. עד לבחירתו מעטים שמעו עליו. איילת שקד שמעה. ימינה קיבלה בבחירות 273,836 קולות. כמה מהקולות האלה הביא שיקלי? לא הרבה. את הקולות הביאו לימינה בנט ושקד.
כאשר בנט החליט להצטרף לקואליציית השינוי הכריז שיקלי על מרד: ההצטרפות סתרה את ההבטחות שהמפלגה פיזרה לפני הבחירות. לטעמו, הייתה כאן גם בעיה מוסרית וגם בעיה אידיאולוגית. קל להסכים איתו: הקמת הממשלה הנוכחית חייבה התנערות של כל אחת מהמפלגות מהתחייבויות קדושות שנתנו בעבר. אף אחת מהן לא יצאה מהמקלחת הזאת נקייה. זה היה המחיר. התמורה הייתה הקמת ממשלה מתפקדת, לאחר שנתיים של אנרכיה פוליטית וכלכלית.
שיקלי יכול היה להתפטר מהכנסת ולנסות להקים ימינה 2.0, שתדבק לנצח בערכים של ימינה המקורית; לחלופין, הוא יכול היה לתמרן בזהירות בין שני הקטבים, כפי שנהגה מרב מיכאלי כאשר מפלגת העבודה הצטרפה, בניגוד לדעתה, לממשלה בראשות נתניהו, וכפי שמתכוונת כנראה לנהוג עידית סילמן. הוא בחר באפשרות שלישית - המשיך לשבת בכנסת מטעם ימינה, אבל הצביע שוב ושוב נגדה, עם האופוזיציה.
עכשיו, באיחור ניכר, מבקשת סיעת ימינה להכריז עליו כפורש. ההכרזה תמנע ממנו להצטרף לאחת המפלגות שמכהנות היום בכנסת, במהלך כהונת הכנסת הנוכחית ובבחירות הבאות. שיקלי פועל נגד ההכרזה בשתי חזיתות - פוליטית, עם האופוזיציה, ומשפטית. אתמול הוא עתר לבג"ץ. העליון שלח אותו לבית המשפט המחוזי, כפי שמחייב החוק.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהטיעון המשפטי שלו פשוט: אני מבטא את האידיאולוגיה האמיתית של ימינה. לא אני הפורש - הפורשים הם בנט ושאר חברי הסיעה. המחוקק ביקש להעניש חבר כנסת מושחת שקיבל תמורה בגין פרישתו, תפקיד ומעמד. אני לא קיבלתי דבר.
השאלה המשפטית תוכרע בבית המשפט. בחיים האמיתיים הטיעון שלו לא מחזיק מים. חברי הכנסת נשבעים אמונים למדינת ישראל וחוקיה. למי עוד הם חייבים נאמנות? התשובה לשאלה הזאת חד-משמעית: למי שבחר בהם, ראש המפלגה, מרכז המפלגה, המתפקדים. במפלגה חרדית הם חייבים נאמנות לרבנים, כל רב וחבר הכנסת שלו.
המשטר הישראלי קואליציוני. הוא לא יכול להתקיים בלי ויתורים. רק באופוזיציה אפשר ליהנות משלמות אידיאולוגית. שם מקומו של שיקלי. ירצה או לא ירצה, הוא פורש.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
