כשל "ההסברה" של ישראל בעולם ברקע מלחמת חרבות ברזל נעוץ בעובדה שלא נראה שהיא אי פעם בנתה קמפיין מסודר מול חמאס, עם הגדרות של קהלי יעד – צעד בסיסי שהוא א"ב בתחום. בדיוק כמו הכנה לקמפיין בחירות לכנסת או לרשויות המקומיות, הצעד הראשון בפנייה לעולם צריך להיות חלוקת הקהל לשלושה סוגים: תומכים, מתנגדים, פוטנציאל.
במקרה שלנו, התומכים ("הבייס") מורכבים מהקהילות היהודיות בעולם וציבורים פרו-ישראליים שנוטים לתמוך בנו בסוגיות בינלאומיות. המתנגדים הם העולם המוסלמי או אנטישמים מובהקים שנקודת המוצא שלהם עוינת את ישראל ויהודים בכלל. גם לשתי הקבוצות האלה חשוב להפנות מסרים, אבל אני אתמקד כאן בציבור השלישי, שהוא קהל המטרה המרכזי בכל קמפיין: הפוטנציאל. במקרה הזה מדובר בפרוגרסיבים – צעירים, מערביים, אליטות תרבותיות, מוסדות אקדמיים וכלי תקשורת, שמעצבים במידה רבה את דעת הקהל במדינותיהם.
בישראל טועים לתפוס את הפרוגרסיבים כ"מתנגדים", אף שמדובר באנשים שמחזיקים בערכים שאמורים להיות קרובים יותר אלינו מאשר לאסלאם פונדמנטליסטי שמפעיל משמרות צניעות וזורק להט"בים מגגות. אלא שיש להם נטייה אינסטינקטיבית לתמוך בחלש, והאסטרטגיה של חמאס מולם פשוטה ויעילה: אנחנו לוחמי חופש שנדרסים תחת כיבוש וצבא אדיר. ההסברה הישראלית כושלת כי היא מנסה לעשות אותו דבר, אבל בתחרות "מי יותר מסכן" היא תמיד תפסיד.
מול הקהל הפרוגרסיבי צריך לצאת מן הקונספציה. ההסברה לא צריכה להתמקד בכמה טילים ירו על העורף או כמה אזרחים נרצחו. זה אכן טראגי עבורנו, אבל העולם רואה שעל עזה הושלכו יותר פצצות ומספר הקורבנות בה גדול יותר. הכיוון צריך להיות אחר: מסרים פרוגרסיביים שמתאימים לקהל היעד הפוטנציאלי. כדי להבהיר לעולם שחמאס הוא דאעש לא צריך להסביר מה הוא עשה ליהודים ב-7 באוקטובר, אלא בשם מה הוא עשה זאת, ומה התוכנית שלו לעזה, למזרח התיכון ולעולם בכלל. איך עושים את זה? הנה דוגמה קטנה ואנקדוטלית.
לפני כעשור נכנס לעזה צוות של Vice media – כלי תקשורת קנדי-אמריקני חתרני, צעיר ולא מעונב אך הישגי. תחת הכותרת "פשיעה וענישה ברצועת עזה", הכין העיתונאי סורוש עלוי כתבת וידאו בת חצי שעה על החצר האחורית והפלילית של הרצועה – מהצעירים המסוממים בפארקים, דרך המלחמה באלכוהול ועד הרדיפה הפוליטית של מתנגדי חמאס. בין השאר הוא מציג שם אישה שנדונה לשש שנות מאסר (!) כי נכנסה להיריון מחוץ לנישואים. סוהר בבית כלא מתגאה בפני המצלמה שעבירת סמים יכולה להוביל לעונש מוות (בתלייה אם מדובר באזרח, בירי אם העבריין הוא לוחם). אישה אחרת מספרת שם שמאז עליית חמאס, נשים לא יכולות עוד להתלונן במשטרה על אלימות של בעליהן.
עם הדוגמאות האלה בלבד, מערך הסברה סביר נמצא במרחק ישיבת צוות ועורך וידאו מוכשר מהפקת כמה סרטונים שיפגעו בקרביים של כמעט כל פרופסור בהרווארד, סטודנטית בפרינסטון או שחקן מהוליווד. ואת העבודה הזאת לא היה צריך להתחיל ב-2023, אלא כבר לפני עשור וחצי. איך עושים את זה? לא בנאומים משמימים של שר החוץ באו"ם או בהצהרות של דובר צה"ל, אלא בעבודת נמלים ברשתות, בתדרוכי אוף-רקורד לתקשורת, הפעלת קשרים, סיוע ממשפיענים וכו'. אני מזכיר: את המידע הזה לא הביאה ישראל אלא כלי תקשורת בינלאומי שרחוק מלהיות ציוני וייתפס כמקור לגיטימי.
אלעד וולףישראל חייבת להציג את עצמה כקול המערב והקידמה במאבק מול פונדמנטליסטים דתיים דוגמת דאעש. את זה העולם יכול להבין. היא צריכה להדגיש את התמיכה העמוקה שלה זוכה חמאס ממשטרים כמו רוסיה, איראן וסין, ולשאול את הסטודנטים האמריקנים, הבריטים והצרפתים אם הם מרגישים נוח להיות בצד הזה של ההיסטוריה.
טבח 7 באוקטובר לא קשור לשאיפה למדינה פלסטינית, לכיבוש או לחופש, אלא לאסלאם קיצוני וברוטלי עם שאיפות גלובליות. חמאס הרי כינה את המבצע "מבול אל-אקצה" ועובדה זו כמעט לא מודגשת על ידי דוברים ישראלים. במידה רבה ההסברה אצלנו ממסגרת את האירועים כמלחמת ישראל-פלסטין, ולא רק שזה לא חכם, זה לא הסיפור.
- אלעד וולף הוא קמפיינר פוליטי. מוביל את משרד היחצ והאסטרטגיה WBN
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
