"בדיוק כשהודיעו לי שאבא שלי (שמוליק וייס ז”ל - ל"א) נרצח, עברנו לים המלח עם הקהילה של בארי", סיפר דניאל. "כשהודיעו אחר כך שגם אמא (יהודית וייס ז”ל - ל"א) נרצחה, והגופה שלה נמצאת בעזה, עברנו לעולש לחודש ואז לרשפון, לבית שתרמו לנו. גם האחים שלי נדדו בין כל מיני מקומות בארץ. שלושה מהם ממש גרים היום בים המלח, לא בבתי מלון. יש ילדים והם ממש התחילו את החיים שלהם שם. יש לי עוד אח קטן בקבע שגר בתל אביב".
למה תל אביב? "רציתי גם להרגיש בבית וגם לעבוד במה שאני אוהב, ומכיוון שרוב ההופעות שלי הן במרכז וצפונה, היה הגיוני שאשכור דירה בתל אביב לטווח רחוק, כנראה. אני רוצה לפתח מנגנון לצמיחה, ולוקח את המוזיקה והמעבר שלי לתל אביב בשתי ידיים".
"מעולם לא ידעתי איפה אני רוצה טו סאטל דאון. גם היום אני מחליט לא להחליט, נותן למוזיקה להוביל אותי. בגדול, להיות פה זה לא אידיאלי מבחינתי. זה כן קרוב לכל, שזה אחלה, אבל אין כאן קשר לטבע, אין התקרקעות. מצד שני, באתי עכשיו מחזרה להופעה בקיסריה והיום יש לי בערב הופעה. העובדה שאני יכול להיות בעשייה תורמת להחלמה שלי. בכל יום יש לי משהו, לא כמו בבארי".
תרפיה במוזיקה: "כבר בערב, כשהודיעו לנו על אבא, סבתא שלי אמרה לי: ‘אתה תכתוב עליו שיר גדול’. לקחתי את זה כמשימה. קמתי בבוקר, לקחתי מחברת ועט וכתבתי. שם נולד השיר החדש שלי, ‘שמוליק’. המילים יצאו ברגע הכי כואב נפשית שעברתי בחיים, ברגע שהבנתי שלא אראה את אבא שלי יותר. תוך כדי עבודה על השיר והקליפ הבנתי שזו הדרך שלי להשלמה עם האובדן, השלמה עם המוות שלו ושל אמא, ודרך לריפוי".
געגועים: "כשזה קורה, אני יוצא לטבע. יש מאחורי הבית שלי פארק מדהים. אני הולך לשם הרבה, מוריד נעליים, צועד על החול ומרגיש בבית. לפעמים אני גם יוצא לסוף שבוע במדבר או ליד נחל בצפון. אגב, בדרך כלל אני מסתובב יחף, אני מת על זה. פה בעיר זה נחשב מוזר, אנשים שואלים אותי כל הזמן איפה הנעליים שלי. אני רואה הרבה מבטי פליאה כשאני מספר להם שיש לי יותר זוגות נעליים מלחברה השלי, אני פשוט לא נועל אותן".
"אני מסתובב יחף בדרך כלל, פה זה מוזר. אנשים שואלים איפה הנעליים שלי"
מה אמא ואבא היו אומרים: "הם היו מפרגנים. לפני 7 באוקטובר תכננתי להישאר בקיבוץ, מה ששימח אותם מאוד. אמא שלי דירבנה אותי להתחיל בתהליך חברות, רצתה שאהיה קרוב אליה, אבל גם ידעה שהחיים בעיר מאפשרים לי להיות בעשייה".
הסיכוי לחזור: "כרגע אני לא רואה את עצמי חוזר לקיבוץ, במיוחד כי יש עדיין לחימה בעזה שלא נראה שתסתיים בקרוב. קשה לי להגיע לשם. אני קופץ לפעמים לסיורי הסברה עם כל מיני פעילים ותורמים ובכל פעם זה יותר ויותר קשה. אני מתגעגע שם יותר להורים שלי. הזיכרון שלי משם מאוד אלים, אני מסתכל על המקום ורואה אותו כמו שלא מגיע לו".
