השבוע יצא צה"ל למבצע - עוד מבצע – במחנה הפליטים בג'נין. הוא נכנס בכוחות גדולים ויצא ממנו כעבור כיומיים, משאיר אחריו 12 הרוגים, מאות פצועים פלסטינים והרס שממדיו טרם התבררו. אלפי נשים, קשישים וטף נאלצו לעזוב את בתיהם מאימת המלחמה, לפי עדויות תחת איומי הצבא. קשה לדמיין את האימה. קשה, אבל הכרחי. נסו רק לרגע לשים עצמכם בנעליהם. אלו אנשים, בשר ודם, כמונו. גם להם יש פחדים ודאגות ושאיפות ורצון להגן על הילדים שלהם.
גם ישראל שילמה מחיר כבד: חייל נהרג, רקטות שוגרו מעזה ושלחו את תושבי העוטף למקלטים, ושמונה אנשים נפצעו בפיגוע בתל אביב. את האימה והפחד של פצועי הפיגוע, של תושבי עוטף עזה ושל אימהות החיילים קל לנו לדמיין.
כל מי שחי פה בשנים האחרונות, כל מי שחוותה על בשרה עוד ועוד מבצעים ועוד ועוד פיגועים, שבעקבותיהם יצאו לעוד מבצעים, יכולים היו לצפות את כל זה. ושוב אנחנו נוכחים לדעת שהמבצעים הללו חסרי תוחלת ולא מייצרים ביטחון. אפילו במערכת הביטחון כבר לא מתיימרים לכך. ההפך הוא הנכון: הם מזינים עוד ועוד את מעגל השנאה והדם והנקמה. הם רעים לכולנו.
ביקום מקביל, ביום שבו החל המבצע בג'נין, יצאו אלפי אנשים נחושים להיאבק למען הדמוקרטיה בפעולת שיבוש בנתב"ג. הם עמדו שעות בפקקים ובטרמינל, ועשרות מהם נעצרו במפגן של מחאה לא אלימה. יומיים אחר כך, בעקבות הנאום של ניצב עמי אשד, הגיעו רבבות מוחים בספונטניות לעשרות מוקדים ברחבי הארץ, חסמו כבישים עד השעות הקטנות של הלילה, והעבירו מסר בלתי מתפשר: לא תהיה פה דיקטטורה.
איך אפשר להסביר את המציאות המקבילה הזו? איך ייתכן שמובילי המאבק במהפכה המשפטית יודעים לבקר בחריפות ולמחות נגד כל מהלך והחלטה של הממשלה, אבל מתיישרים לימין באופן מלא ברגע שהממשלה מחליטה לצאת למבצע צבאי? איך ייתכן שרק בנושא הזה הם לא מפקפקים ולו לרגע במטרות ובשיקולים שמנחים את הממשלה? איך ייתכן שמצד אחד של הקו הירוק נאבקים למען דמוקרטיה באומץ ובנחישות, בעוד בצידו השני לוקחים חלק בביסוס והעמקת משטר אנטי-דמוקרטי בעליל?
כשאחים לנשק תוקפים את צעדת הגוש נגד הכיבוש, כששקמה ברסלר כותבת שצריך לצאת לנתב"ג כדי להגן על חיילנו האמיצים מפני האג, כשהקמפיין של מטה המאבק קורא "חובה להתנגד - לדיקטטורה, להרס ההייטק, לרדיפת להט"ב, לדיכוי נשים" - אבל לא מתייחס לבעיה העמוקה והמרכזית ביותר שלא מאפשרת לישראל להיות דמוקרטיה - המצפן של המחאה משתבש. כיוון המחאה מוסט ממאבק למען דמוקרטיה, למאבק למען דמוקרטיה ליהודים בלבד. זו איננה דמוקרטיה.
מקובל לחשוב שהסיבה היא אסטרטגית, ושמובילי המאבק חוששים שהתייחסות לסוגיית הכיבוש תרחיק קהל - ושאחרי שנבלום את ההפיכה המשטרית, או אז נוכל להתפנות למאבק בכיבוש. אבל זו אסטרטגיה פוליטית שגויה, שמשרתת כבר שנים ארוכות את הימין הישראלי, בונה אותו, מותירה ריק אידיאולוגי בשמאל-מרכז ומאפשרת סחף ימינה.
תמי יקירהצילום: גל מוסנזוןהקהל העצום שלוקח חלק במחאה הזאת הרבה יותר נכון להילחם למען דמוקרטיה של ממש ממה שהנהגת המאבק חושבת. הנה, יומיים לאחר שכל מיני נביאים בעיני עצמם ניבאו שכמה דגלי פלסטין בודדים בקפלן יפרקו את המחאה - קהל גדול ועצום הגיע לנתב"ג לשעות של מחאה. המונים על איילון צעקו ביום רביעי בערב "איפה הייתם בחווארה?". כי מי שנאבק למען דמוקרטיה, מי שעתידה של המדינה חשוב לו, ימשיך להיאבק - גם אם יראה בהפגנה שלט או דגל שלא בדיוק מוצאים חן בעיניו. ובעיקר - כי רוב רובם של המפגינים יכולים להבין שמאבק למען דמוקרטיה לא יכול להיות מנותק - מוסרית ואסטרטגית - מהמאבק נגד הכיבוש.
אז מה עושים? מבהירים שהמאבק על הדמוקרטיה לא עוצר בקו הירוק. בין אם זו השתתפות בצעדה הישראלית-פלסטינית מבורקה למאחז העבריינים בחומש. או להגיע במוצ"ש, כמו כל מוצ"ש, להפגנות של הגוש נגד הכיבוש. ובעיקר ללמוד, להתעדכן, להבין מה קורה בשטחים לא דרך הפילטר של דובר צה"ל או תקשורת המיינסטרים בעברית. אין אופציה אחרת. צריך להמשיך להיאבק מול ממשלת האימים הזו. יום אחד הכיבוש יסתיים.
- תמי יקירה היא מארגנת לשינוי חברתי ב"שתיל - הקרן החדשה", וממובילות מחאת "לא בבית ספרנו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
