הלב נשבר נוכח אירועי השבוע, מרצח הלל ויגל יניב, שני אחים חפים מפשע, דרך ההתפרעויות שהופנו כלפי חפים מפשע בחווארה, ועד לעובדה שעדיין חסרה לנו החוכמה להבין מה לעשות. הימין, כדרכו, מתלהם ודורש שינוי, אבל כמו תמיד הוא דורש את השינוי הלא נכון: עוד דיכוי של הפלסטינים, כולל גירוש, הרס בתים, אצבע קלה יותר על ההדק וכמובן עונש מוות למחבלים (יהודים, לא ערבים). וממילא רוב הדרישות הללו לא חוקי וכלום לא ישנה את המציאות, שהיא-היא הסיבה לאלימות. במציאות, ישראל שולטת במיליוני פלסטינים בניגוד לרצונם ומחזיקה אותם תחת משטר צבאי. קיומה של הרשות הפלסטינית ממתן את הפגיעה אך לא באמת מונע אותה. זאת בזמן שהשטח מתמלא במתנחלים יהודים שנהנים מזכויות דמוקרטיות, ואפילו זכויות יתר.
ברור שהאוכלוסייה המדוכאת תשנא אותם. כן, חלק מהפלסטינים תמיד ישנאו את ישראל, אבל זה היה שונה אילו מושא שנאתם היה מעבר לגבול אמיתי. כאן המדכאים נמצאים ממש ביניהם, הם פגיעים, וחלקם פנאטים בעצמם. אין דרך למנוע התפרצות של זעם בנסיבות כאלה. מישהו מופתע (או מתרעם) כאשר זה קורה במקומות אחרים שבהם שולטים הדיכוי וחוסר השוויון?
הרציחות לא מתרחשות כי תהליך אוסלו "נתן להם רובים" או כי צה"ל יצא משטח A. רבים מהמפגעים לא מגיעים משטחי הרשות אלא משטחי C או ממזרח ירושלים, מה גם שכל המרחב בין הירדן לים - כולל בתוך הקו הירוק – ממילא מתפקע מנשק חם. וגם כשהוא לא קיים, הפלסטינים משתמשים בכל הבא ליד - סכינים, אבנים ובקבוקי תבערה תוצרת בית. האלימות נובעת מכך ישראל נתנה לאוכלוסייה ענייה וכעוסה סיבה מצוינת לשנוא אותה עד טירוף, ואז גם סיפקה לה מטרות קלות לזעמה בדמות מתנחלים.
במערכת הביטחון מבינים זאת היטב ולא בכדי מתנגדים שם להצעות המופרכות שעולות בימין. לא בכדי כמעט כל ההנהגה הבכירה בעבר של הצבא, המוסד, שב"כ והמשטרה בדרך כלל מוצאת דרכה למרכז או לשמאל. לא בכדי החוליות החלשות בממשלת הבלהות הנוכחית הם יואב גלנט ואבי דיכטר (שהגיעו אליה בטעות, מקדימה ומכולנו). לרוב, יוצאי מערכת הביטחון אינם אידיאולוגים אבל הם מנוסים ואינטליגנטים מספיק כדי להבין את האמת הפשוטה: בלי היפרדות הוגנת (שהיא קשה, כן, ואולי בלתי אפשרית בהסכמה), או יצירת מדינה אחת דמוקרטית (שבטווח הנראה לעין תהיה גם היא סיוט) אנחנו נדונים לשפיכות דמים אינסופית.
תוצאות הפוגרום בחווארה, השבוע
הסכמי אוסלו היו ניסיון כן להתקדם לעבר התרחיש הראשון, ואם הייתה טעות ביישומם הייתה זו משיכת הזמן שהזמינה את כוחות הכאוס והשיבוש, הן של הפלסטינים (פיגועי חמאס) והן של הימין הישראלי (שנעזר בכך, מה גם שגם משורותיו יצאו פיגועים, ושהסית בטירוף עד רצח ראש הממשלה).
דן פרילא יעזור שום דבר: בין שלוש המטרות של רוב הציבור הציוני – שלמות הארץ, דמוקרטיה ומדינה עם דומיננטיות של יהודים – רק שניים יכולים לדור יחדיו במציאות הדמוגרפית הקיימת. כל שניים שתבחרו, השלישי חייב ללכת. אני מוותר על שלמות הארץ וזה כרוך בסיכון. בפועל, המדינה מוותרת על דמוקרטיה – וזה כרוך לא רק בסיכון אלא בוודאות של חורבן מדינת היהודים (ולמי שאכפת, זה גם לא מוסרי).
אם כך זה יימשך, עד שהבית יתמוטט על יושביו, נדע כאן רק אלימות וסכסוכים. הדבר יחלחל פנימה ויחליש באורח אנוש את הדמוקרטיה גם ליהודים, כפי שרבים מבינים בבעתה בימים אלה ממש. המתאבלים על האחים יניב ייחלו ששוב זה לא יקרה, ושבעתיד צעירים יוכלו להקים משפחות ויהיה להם נעים בארץ חמדת אבות. זה לא יקרה בגדה המערבית – לא בלי שוויון לפלסטינים. יש שמועה שהעם היהודי חכם. כאן זה ייבדק.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
