"זה כמו פריים של סרט שעובר לך מול העיניים. אני רואה את זה במראה מאחורה, את הפיצוץ האדיר, פטריית אש מטורפת, פצועים מפוזרים מסביב, פצוע שנפטר לי בעיניים. זה משהו שאף פעם לא דיברתי עליו, כי אם אתה מספר אותו אומרים 'אה, זה בן אדם הזוי', כי מי יאמין שהיית ב-11 פיגועים?".
(צילום: ירון שרון, תסריט ועריכה: תמר אברם)
בהתחלה זה נשמע הזוי אפילו לעוגן דרורי, ארכיאולוג ברשות העתיקות שבמהלך השנים היה נוכח ב-11 פיגועים, לגמרי במקרה. "גיליתי את זה במקרה באיזה קורס שעשיתי, וחיפשתי נושא שיחה, אז סיפרתי שנפצעתי מספר פעמים בסדיר ובמילואים, ובשני פיגועים, ואז התחלנו לעשות רשימת מכולת ופתאום הגעתי למספר 11, שזה בלתי נתפס".
"אחרי שעשיתי את הספירה אמרתי וואלה, אני פה. זה אפילו העלה לי חיוך, חיוך של אי נעימות כי בכל זאת המשכתי בחיים והגעתי לאן שהגעתי".
"פחדתי שיגלו שהברזתי אז הדחקתי את הפיגוע"
הפיגוע הראשון שבו נכח דרורי היה בערב יום השואה 1994, כשהיה בכיתה י"א. מכונית תופת נצמדה לאוטובוס בעפולה, שמונה בני אדם נרצחו ויותר מ-50 נפצעו. דרורי עמד מעבר לכביש וראה הכל בזמן אמת.
"זה היה סוריאליסטי, כי אני כאילו לא קשור לפיגוע הזה, אבל ברגע שהמכונית התפוצצה אני נפלתי מההדף", שחזר. "באותו רגע הבנתי אבל הדחקתי שנרצחה ילדה מהכיתה שלי, כי ראיתי אותה מעבר לכביש, והיו שחשבו שהיא זה בעצם אני".
בין החפצים האישיים היחידים שנשארו מהילקוט של אותה חברה לכיתה היה מבחן בספרות של דרורי. "כשהוציאו את זה ראו את השם שלי ולא ידעו מי אני, בן או בת, זה היה אלמוני/ת בהתחלה. אני זוכר שקיבלתי 96 במבחן הזה".
אחרי שהרוחות בזירת הפיגוע נרגעו, דרורי מיהר בחזרה לבית הספר. "ב-1994 לא היו טלפונים, אז החלטתי לחזור לכיתה כי הברזתי משיעור ופחדתי שיגלו. כל כך דאגתי ששתקתי והדחקתי את כל האירוע הזה".
"אם לא הייתי מדחיק לא יודע איפה הייתי היום"
נסיעה שגרתית של דרורי על כביש 65 מלווה בלא מעט זיכרונות, בשתי עצירות על הכביש הוא עוצר בתוך שניות לפיגועים אליהם נקלע. "גרתי ביישוב כדים, וזה היה הציר של החיים שלי. הייתי עובר פה על בסיס קבוע, ובאותה תקופה הסיכוי להיתקל פה במשהו היה גדול יותר מאשר לא להיתקל. במיוחד כשהשעות של הפיגועים היו בבוקר".
ב-21 באוקטובר 2002 דרורי היה בדרך לצפות במשחק כדורגל, כשראה לפתע מכונית תופת מתפוצצת על אוטובוס בקו 825 בצומת כרכור. "אם יש משהו שקורה בכל פיגוע, זה שאחרי הפיצוץ יש שקט רועש. השקט הזה זה משהו שאני לא אשכח אותו. אין צעקות, אין בכי, אנשים עוד בהלם. ואז הם מתחילים לעכל, זה מתחיל לחלחל, ואז גם מתחילה הפניקה והרעש הסביבתי".
זה היה הפיגוע התשיעי שלו, ודרורי למוד הניסיון מיהר להושיט עזרה. "לצערי לא היה לי תיק חובש באוטו, כמו תמיד, כי הייתי בדרך לבילוי. אבל ברגע שראיתי את זה לקחתי רוורס על השוליים והתקדמתי כמה שיכולתי, נעצרתי וירדתי מהרכב ופשוט רצתי למשוך אנשים ולעזור במה שאני יכול".
"אני כמעט ולא זוכר כלום מהחוויה הזאת של הפיגוע פה בצומת. בגלל שאתה על אוטומט אתה עושה א', ב', ג', ד' והמשכתי הלאה", שיתף. "ברגע שהגיעו הכוחות הפכתי להיות לא רלוונטי ופשוט המשכתי הלאה עם החיים. החיים הרבה יותר חזקים אצלי מהמוות".
זאת גם הסיבה שמזירת הפיגוע דרורי המשיך עם התכנון המקורי לראות את המשחק של מכבי נתניה נגד הפועל באר שבע. "נתניה ניצחה 1-0 באותו יום", סיפר באגביות עם חיוך מובך. "אני זוכר שצעקתי שם ושרתי שם, ופרקתי את כל מה שעברתי שנייה לפני. זה מה שאני לוקח מהפיגועים, במקום להתרכז במה שרע, אני פשוט מתמקד בדבר הטוב שקרה לי בכל אירוע ואירוע, וככה באיזשהו מקום אני חוסם את כל החוויה הלא נעימה שעברתי".
"יש איזה סוג של אשמה קלה שאתה פה ואחרים לא", הוסיף. "אבל לי בכל מקרה זה יותר קל, כי אני יודע שעשיתי מה שיכולתי, טיפלתי במי שיכולתי. אני לא אלוהים, אני לא יכול להשיב לחיים אנשים שנהרגו".
"לכל פיגוע עשיתי מחסום מסוים ופשוט המשכתי הלאה, ועוד מחסום והמשכתי הלאה. זה סוג של הדחקה, אבל בשבילי זאת הדחקה טובה, כי אם לא הייתי מדחיק, ואם לא היה לי את המנגנון הזה, אני לא יודע איפה הייתי היום. אני לא יודע מה יקרה בעתיד, אבל כרגע זה עובד, וזה עובד כבר עשרות שנים".
"כשאתה מכיר את האנשים זה יותר קשה"
"ב-9 בנובמבר 2001 היה הרצח של הדס אבוטבול, תושבת מבוא דותן. למה אני זוכר את זה ולמה זה היה קשה? כי אני מכיר את האנשים אישית. אני תושב האזור, וכשאתה מכיר את האנשים זה הרבה יותר קשה".
באותו היום נסעה הדס ז"ל בדרך הביתה. כשעברה ליד הכפר יעבד, שמצפון-מערב ג'נין, ירו לעברה מחבלים ופגעו בה בגב ובצוואר. הדס איבדה שליטה והתהפכה עם הרכב. "הייתי אז במילואים, שמעתי את הירי וראינו את הזירה מרחוק. ברגע שהוציאו אותה מהרכב זיהיתי אותה, אבל לא יכולתי לדווח בקשר, אי אפשר להגיד יותר מדי פרטים כי אתה יודע שכולם מאזינים לקשר".
"העלו את הגופה שלה לאמבולנס ואנשים התחילו להתעלף שם, אנשים בכו וצעקו מכאב", הוסיף. "ואתה יודע, כי אתה מכיר את המשפחה, שיש להם ארבעה ילדים שהולכים להיות יתומים. ואני זוכר הכל, זה הפיגוע היחיד שאני זוכר בו כל פרט ופרט".
"בפיגוע הזה הרווחתי את אבא"
הפיגוע השמיני אליו נקלע דרורי היה גם הוא בכביש 65, בצומת מגידו. "זה היה הפיגוע הכי טוב שהיה לי. אני יודע שזה הזוי להגיד דבר כזה, אבל זה הפיגוע שנתן לי כלים להמשך, והביא אותי לאיפה שאני נמצא היום".
"07:00 בבוקר, אני ואבא שלי נוסעים מכיוון מזרח למערב, מגיעים לרמזור פה בצומת ואז מול העיניים שלנו אירע הפיצוץ". בצד השני של הכביש התפוצצה מכונית תופת שנצמדה לאוטובוס.
"חצינו בטיל את הרמזור, חנינו בצד ומיד רצנו להגיש עזרה", שחזר. "אבא שלי כמובן דאג ואמר לי להישאר באוטו. אני הייתי כבר בן 25, יש לי תיק חובש באוטו ואני עם נשק בדרך למילואים, אבל אבא תמיד דואג".
דרורי הוציא את תיק החובש ורץ לזירה. "פרח בצבא זה פצוע, ואתה כמו דבורה פשוט עף מפרח לפרח, מפצוע לפצוע", תיאר. תוך כדי הענקת טיפול רפואי ראשוני לפצועים התפוצץ מכל הדלק של האוטובוס, ועוגן מבין שצריך לחלץ במהירות את כל הפצועים שנמצאים סמוך לאוטובוס.
"זה היה קיר אש שבקושי אפשר להתקרב אליו, וראיתי מישהי שהייתה צמודה לחלק התחתון של האוטובוס. פשוט לקחתי אוויר, נכנסתי מתחת לאוטובוס, וככה נכוויתי בראש ובמצח", שחזר דרורי. "שמתי את הידיים שלי מתחת לבית שחי שלה ומשכתי אותה אחורה, גררתי אותה כמה שיותר מהר".
"אבא שלי, שהיה אז קצין משטרה, דיבר בינתיים עם נהג האוטובוס. כשהסתכלתי אחורה כדי לא ליפול המבטים שלנו הצטלבו. במבט הזה הבנתי שיש משהו שונה. אני ואבא שלי תמיד היינו באיזה סוג של מסלול התנגשות, עד לאותו היום. בפיגוע הזה אני הרווחתי את אבא שלי".
"הפוסט טראומה גרועה יותר מפציעה פיזית"
חודש לאחר הפיגוע בצומת מגידו, דרורי המריא לטיול של מספר חודשים במזרח. "שנים אחרי הפיגוע הזה הייתי במצב קשה, אבל תפסתי את עצמי בידיים ונזכרתי בכל מה שעברתי פה, דווקא בפיגוע הזה, וזה מינף אותי להמשך".
"אחד הדברים הכי קשים לאנשים זה הפוסט טראומה, זה יותר גרוע מפציעה פיזית", סיפר דרורי. "אני לא יכול להגיד שאין לי בכלל פוסט טראומה. בתאריכים מסוימים אני קם לפעמים מזיע בלילה, בעבר לא היה מצב שאני אשב במסעדה עם הגב לכניסה, הייתי חונה ברוורס כדי שאוכל לצאת מהר עם הרכב".
אחרי שעשה לא מעט עבודה עצמית, דרורי מכריז היום שהוא כבר יושב באירועים בלי להריץ בראש תרחישי אימה אפשריים. "הכרחתי את עצמי לשבת עם הגב לכניסה ולא לסרוק את כל האנשים מסביב".
גם כשהוא עובר במקומות שמהווים טריגר חזק, הוא עדיין מצליח להמשיך הלאה. "כשאני נוסע בדרך מסוימת, כמו ואדי ערה, שעברתי שם לא מעט אירועים, כל נקודה מזכירה לי מה קרה. אבל בעקבות החסימה שלי אני לא זוכר המון דברים, אז בחרתי לזכור את הדברים הטובים – הקשר עם אבא שלי, הטיול במזרח שעשיתי בעקבות אחד הפיגועים והקשר עם הפצועים שהתחתנו, המשיכו את החיים והביאו ילדים לעולם".
"עד היום אני לא מוותר. אני עדיין עובר ניתוחים ושיקומים כאלה ואחרים, אבל הפציעות הן שוליות. להיפצע לוקח מאית שנייה, לחיות עם זה – זה לכל החיים", הוסיף. "אתה כל הזמן אומר 'אם הייתי עושה ככה אולי זה לא היה קורה', וזה יכול לאכול אותך, אבל אלה החיים שלי ועם זה אני רץ. בסופו של דבר, כרגע אני נמצא במצב נתון, אז אני כבר מסתכל קדימה לא אחורה".
במרחק השנים הוא עדיין לא יודע להסביר איך הגיע במקרה ל-11 זירות פיגוע, אך מסרב לקרוא לזה מזל רע. "אני פה, אז אולי זה מזל טוב. זה כנראה משהו מאלוהים, הוא כנראה כיוון שאני אהיה שם ואעזור, כולו מן אללה, הכל מאלוהים".
