תמונות הטנק השרוף של אחי ערן שנהרג בגולן במלחמת יום הכיפורים הפכו לפסקול חיי בכל אשר אלך. הייתי בן שלוש כשהן צולמו. במהלך המלחמה, כשבוע לערך לאחר הקרב האחרון שלו, עלו לרמה אבא שלנו מתי, דוד עמירם ואחי הבכור דורון כדי לחפש את ערן ולהבין מה עלה בגורלו, שכן איש לא מסר הודעה כזו או אחרת למשפחה. דורון צילם וצילם, מכל זווית אפשרית. 50 שנה חלפו מאז וכעת אני מתלווה לדורון, ששוב חייב להגיע למקום שבו קרה הנורא מכל, לתחקר ולהבין באופן בלתי אמצעי מה קרה שם בבית של בת דודתנו חן ובני משפחתה שבקיבוץ כפר עזה.
האזור מסוכן מאוד גם ברגע זה, ומחבלים חמושים עלולים להגיח ממקום מחבואם ולהפתיע. פה ושם נורות פצצות מרגמה ויש גם מטעני נפץ שטרם נוטרלו. הקיבוץ מוחזק כעת כשטח צבאי סגור ובמגרש החניה אנחנו פוגשים קצין שילווה אותנו. כל כניסה או יציאה למתחם או הליכה על שביל בקיבוץ מתואמות מול החמ"ל המקומי שהוקם בסלון ביתה של אחת המשפחות. ריח כבד של מוות נישא באוויר שכן טרם נאספו כל גופות המחבלים שהיו שותפים למעשי הזוועה. בדקה או שתיים הראשונות של השוטטות תשומת הלב נתונה בעיקר למראות הקשים. פה מבנה שרוף, שם בית מנוקב מאש תופת ששולחן חג ניצב במרכזו ועל הקיר קולאז' בני הבית שהתגוררו בו ואפשר שהם כעת חיים, מתים או בני ערובה.
דורון אלמוג בבית משפחת אלמוג-גולדשטיין:
חולפים על פני שכונת הסטודנטים החרבה והשרופה. הקצין שמלווה אותנו מצביע לעבר שביל שבקצהו שער פרוץ ואומר: "זו סמטת המוות". אני מזכיר לו שכבר יש אחת כזאת, בירושלים, והרמטכ"ל הרצי הלוי נקרא על שם דודו שנהרג בקרב ההוא במלחמת ששת הימים.
הקצין מאיץ בנו למהר והנה אנחנו בבית של חן אלמוג-גולדשטיין. בעלה נדב גולדשטיין והבת ים נרצחו שם. חן והילדים אגם, טל וגל נחשבים באופן רשמי לנעדרים אך המצב בבית משאיר מעט מקום לאופטימיות. כבר מבחוץ ניכר שהוא מנוקב מקליעים שהומטרו מכל עבר. פרקו עליו מחסניות מלאות. בפנים, שלוליות הדם שיבש דוקרות את העין. עכשיו תורי לצלם כאחוז אמוק, מכל זווית. בממ"ד עוד שלולית של דם וסימני ירי המלמדים על עוצמת הזוועה, האימה והתופת שהתחוללו כאן.
עד שהגענו לחדרי השינה נשמעת אזעקה, "צבע אדום, צבע אדום", ושוב אנחנו בממ"ד שבו נטבחו יקירינו. כעבור דקות אחדות אנחנו יוצאים וממשיכים לסקור את הבית. דורון פותח את הארון של ים. הבגדים מסודרים למופת. ריח של בושם כביסה ממלא לפתע את הבית ומבטה הטוב לנגד עינינו, רק שכתמי הדם על המיטה והדלתות שעלו באש תופת מקשים להמשיך בתנועה. קפאנו על מקומנו אבל אז שוב "צבע אדום, צבע אדום" ושוב בממ"ד, ושוב אני מדמיין את זעקות השבר והבכי, את ים ונדב מדממים עד מותם, ממש כמו אחי ערן שדימם עד מותו בגולן. ומה עם חן, אגם, טל וגל? מה איתם? האם נחטפו מכאן חיים או מתים?
בדרך לבית של הוריה של חן, גיורא ושלומית, אנחנו נדרשים להמתין במקום בטוח עד שיחידת ההנדסה תסיים לפוצץ באופן מבוקר עוד מטען שהתגלה. כשאנחנו מגיעים אנו מגלים שהוא נותר כפי שעזבוהו טרם נסעו לבולגריה בימי החג. התיישבנו בחצר הבית, הסדרנו נשימה וחשבתי על ביש המזל ואיך ממשיכים מכאן הלאה. התקשרתי לגיורא שנמצא כעת בבית מלון בארץ ואמרתי לו שהבית מחכה שישובו. הוא משיב בנחרצות: "לבית הזה אנחנו לא נחזור, לא ככה". שמעתי את זה מעוד אנשים, וסיכם את זה היטב חיים ילין שאותו פגשנו בבארי בתחילת היום: "עד שעזה לא תהפוך לשוויץ, לא נשוב לכאן".
את רוב הבתים הפגועים אפשר יהיה לשפץ תוך זמן קצר ובמקומם של הבתים השרופים והחרבים אפשר יהיה לבנות חדשים, אבל אין בעולם קבלני בנייה או שיפוצים שיוכלו לבנות מחדש את מה שבאמת נהרס כאן - האמון במדינה ומוסדותיה - שכשלו לפני והוסיפו להיכשל גם אחרי. הם הבטיחו ביטחון שתורגם הלכה למעשה לסתלבט בקיבוץ בחצי מחיר, וכעת הגיע מועד התשלום לחצי השני, פלוס ריבית פיגורים וקנסות כבדים מנשוא.
