השיר האיקוני "אין לי ארץ אחרת" פתח ביום שני שעבר את הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, במחאה של חברי כנסת מהאופוזיציה נגד הרפורמה המשפטית. מילותיו של אהוד מנור, המתארות מערכת יחסים אינטימית בין אזרח למדינה שלו, מתאימות כמעט לכל מחאה, לכל אדם. אבל מתוך השירה העזה של נציגי הסקטורים החזקים ניכרה תחושת הבעלות, ומתוך הדפיקות הקצובות על השולחן, שליוו את המילים "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", בלטה הציפייה לתגמול מהמדינה שאכזבה אותם.
האתוס שנוצר סביב המאבק ב"שינוי פני המדינה" החל במהפך 77. מאז נעשה ברור שהדמוגרפיה היא גורם מכריע ושהשמאל יתקשה יותר ויותר לנצח בבחירות. מחנה השמאל הציוני אולי היה יכול להרחיב את שורותיו, אבל האינטרס של האליטות היה ועודו שימור הכוח והשליטה ההרמטיים. המאבק בימין התרכז בהידוק האחיזה במנגנוני המדינה, בהחלשת הזירה הפרלמנטרית ובמלחמה בעריצות הרוב, בטענה שהוא עלול לפגוע במיעוט. כחלק מהמאבק הזה הוקמו שחקני חיזוק חוץ-פרלמנטריים רבים, והחברה האזרחית הוצפה בארגונים ובעמותות כדי להבטיח שהדמוקרטיה לא תפריע למיעוט לשלוט בפועל.
דגל זכויות האדם והסוציאליזם שמניף השמאל הופך אותו כמעט באופן אוטומטי לאביר הביקורת השלטונית. השמאל מפקח על השחיתות, שומר על האיזונים והבלמים וגם יוצא למלחמה על כל אלה כשהוא נקרא לדגל, כמו עכשיו. אולם במציאות החברתית-פוליטית הלא-מאוזנת בישראל, השמאל משפיע על ניהול המדינה דרך מנגנוני השלטון, וארגוני החברה האזרחית הם אחד מזרועות הביצוע שלו.
שתי עמותות שנוסדו בתחילת שנות ה-90 הן היום שחקניות משמעותיות שמניעות תהליכים רבים בזירה הפוליטית: התנועה לאיכות השלטון והמכון הישראלי לדמוקרטיה. ארגונים אלה השפיעו במהלך השנים על השיח הציבורי, אך בעיקר, על מנגנוני השלטון - מי זכאי לכהן בהם, מה אופיים, ואת מי הם צריכים לשרת. התנועה לאיכות השלטון מתמקדת בשחיתות ודורשת "ממשל איכותי יותר למען אזרחי ישראל". בפועל, היא מפעילה מנגנון סלקציה על מינויי הממשלה והכנסת באמצעות עתירות לבית המשפט העליון (שחבריו בדימוס הם שותפיה). המכון הישראלי לדמוקרטיה משלים את המהלך ומניח "תשתית רעיונית ומעשית לדמוקרטיה הישראלית". כלומר, מעצב את הדמוקרטיה שלנו כראות עיני אנשיו.
שני גופים עתירי משאבים אלה מזוהים עם האליטה המשפטית, האקדמית, התרבותית, הביטחונית והתקשורתית. הרוב המוחלט המאייש תפקידים בארגונים אלה הם אשכנזים ו/או נוטים לשמאל. ארגונים אלה אמונים גם על סימונם של גורמים פנימיים המאיימים על שלמות הדמוקרטיה. בימים אלה אנחנו עדים לעתירות שהגישה התנועה לאיכות השלטון נגד השר לשעבר אריה דרעי, וכמובן העתירה לנבצרות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם סומנו, ויחד איתם סומן כלל הציבור הימני בישראל, שבחר בממשלה לא לגיטימית.
במקביל, במכון הישראלי לדמוקרטיה מקדמים כבר כמה שנים את רעיון "הדמוקרטיה המהותית". לפי רעיון זה ישנם ערכים אוניברסליים הקודמים לבחירת הרוב, ותפקידה של הדמוקרטיה היא להגן על זכויות המיעוט (או במקרה הזה, על זכויות היתר שלו). בלשון המחאה העכשווית טוענים ש"דמוקרטיה היא לא עריצות הרוב", אך המשמעות העמוקה היא דמוקרטיה לחזקים בלבד.
אינס אליאסהכשל נמצא בתוך הארגונים האמונים על חיזוק הדמוקרטיה כשם שהוא נמצא בתוך מנגנוני השלטון. הנוכחות הגבוהה של אליטות ממסדיות עם רוב אשכנזי מוחלט בארגונים אלה אינה זניחה; היא מבטיחה יישור קו כמעט טוטאלי עם מנגנוני המדינה. האינטרס הציבורי נדחק הצידה. עיוותים אנטי-דמוקרטיים או פגיעה בזכויות אדם בחברה הפנים יהודית, וכך גם תופעות נרחבות של שחיתות ונפוטיזם במערכות המדינה, נחקרים רק אם הם משרתים את הסקטורים הרלוונטיים.
ובכל זאת, הרכבם האחיד של מכוני המחקר והארגונים אינו פקטור ואינו נמצא תחת ביקורת ציבורית. הנזק שנגרם הוא אירוע מתגלגל בפני עצמו, כאשר עיתונאים, אנשי ציבור ואקדמיה עושים כבר שנים שימוש במידע הרב שהם מפיקים, על אף שאינו נאמן לתמונת המציאות. המציאות היא שרוב הארגונים האמונים כיום על חיזוק הדמוקרטיה הם שחקנים פוליטיים, המחזקים צד מובהק אחד, שאינו רוב הציבור בישראל.
- אינס אליאס היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
