תמונה יפה של כדור הארץ, צילום מהחלל, מוצבת במסדרון המרכזי של בית החולים ברזילי באשקלון. היא מעוררת בי מחשבה על חיינו בפלנטה בצל מגפה עולמית שמטלטלת את החיים של האנושות כולה. מה היה כאן לפני הקורונה, מה קורה תוך כדי, ומה צופן לנו העתיד, אם וכאשר נוכל בכלל לחזור לחיים שלפני.
הרבה תהיות במסדרון, ועוד דבר נוסף שעולה פה: רעש המולה. רעש של צפיפות, של הרבה חולים, הרבה צוותים, הרבה מבקרים, הרבה התרחשות. הצטופפות מעיקה שהיא האויב הכי גדול שלנו בימי הקורונה.
4 צפייה בגלריה
"הצוותים עובדים במלוא המרץ ובעיקר בתחושת סיפוק גדולה". מחלקת קורונה בברזילי
(צילום: גדי קבלו )
אני חוצה את אחד החללים הצפופים בבית החולים, מפלס את דרכי בין ההמון הקולני והעצבני, אבל משום מה מרגיש מוגן. שבוע חלף מאז שהחלמתי מהקורונה. אני מרגיש טעון בנוגדנים שהצטרפו לחיסון השלישי שלי, כך שהחשש שלי מופחת.
מנהל בית החולים, פרופ' חזי לוי, סיים בדיוק הערכת מצב יומית עם כלל מנהלי המחלקות. לפני שאני מצטרף אליו לסיור היומי שלו במחלקות, אני פותח בשאלה כללית למי שעד לא מזמן היה מנכ"ל משרד הבריאות וקולו נשמע היטב בדיוני קבינט הקורונה. "פרופ' לוי", אני שואל, "באופן כללי, אתה רואה את האור בקצה המנהרה?". הוא חושב רגע ועונה לי, שעה שהמחלקות בבית החולים בתפוסה מלאה ועוד יותר: "אני רואה באופק שמישהו הדליק גפרור קטן".
יצאנו לדרך, לחפש את הגפרור הקטן שייתן לנו תקווה.
לא פוחדים
בית החולים ברזילי נושא על גבו מעמסה אדירה בימים אלה, ולא רק בגלל הקורונה. ובכל זאת: 100 חולי קורונה מאושפזים פה, שמונה מהם במצב קריטי, 13 ילדים. רק בלילה שעבר נפטרו שלושה מבוגרים שסבלו גם ממחלות רקע.
נכנסנו למחלקת קורונה ב'. נמצאות פה מרסל תהילה, האחות האחראית, וסגניתה יפעת כהן. "אנחנו בעומס אדיר, טירוף מערכות", אומרת תהילה, ומתארת את המרוץ היומיומי של עובדי המחלקה שלא נחים לרגע. "בגל הזה של האומיקרון נתקלנו בתופעה: משפחות של חולים פחות מפחדות להידבק בנגיף. בגלל כל הפרסומים על כך שהוא פחות מסוכן, אנשים מקבלים תחושה שזה בסדר לבוא במגע עם חולה.
"אז הרבה מאוד בני משפחות מתאספים כאן במחלקה ורוצים להיכנס לבקר את החולים, אבל אנחנו לא מאפשרים. יש נוהל מאוד מסודר לגבי זה. אבל התופעה הזו מבטאת את התחושה בציבור. אנחנו למעשה מחלקה פנימית עם קורונה. רוב המטופלים שלנו סובלים ממחלות רקע, וגם נדבקו בנגיף. עובדים מסביב לשעון. יום חופש זה עניין מסובך", מוסיפה תהילה.
מהצד סגניתה כהן מחייכת. בשבוע שעבר היא לקחה יום חופש אחד, כדי ללוות את בתה, ענבר, שהתגייסה לצה"ל. הבת עתידה לשרת כעובדת במעבדה רפואית – תחום שהיא שמעה עליו הרבה בבית, מאמא.
"המזל הגדול שלנו הוא שכרגע כל הצוות מתפקד ואין אצלנו מאומתים", מוסיפה תהילה, "אחרת היינו בבעיה רצינית. הצוות כאן עובד במשמרות של 24 שעות, כאשר בכל רגע נתון נמצאת אחות בתוך המחלקה ומטפלת עם הרופאים בחולים. אנחנו עובדות כמו סרט נע. אחת נכנסת, אחת יוצאת, וחוזר חלילה. כל יום אני יוצאת מוקדם בבוקר מהבית וחוזרת מאוחר. הילד הקטן שלי, בן תשע, כבר למד לקום בבוקר לבד ולהתארגן בעצמו ולצאת לבית הספר".
לא שומרים
מבעד לזכוכית הגדולה שמפרידה בין הצוות לחולים מתרוצץ בין המיטות ד"ר אורי טולצ'סקי, מתמחה במחלקה. יש לו הרבה על הראש, אבל הוא מבצע את עבודתו בהתרגשות רבה. אשתו, גילת, צריכה ללדת ממש ביממה הקרובה. שלשום בלילה הם כבר חשבו שהנה, הבת השנייה מגיחה לעולם, אבל בחדר הלידה בשיבא ביקשו מהם להמתין עוד קצת.
ד"ר טולצ'סקי ממשיך לעבוד כרגיל ומחכה לטלפון מאשתו, שנמצאת בקשר כל הזמן עם יפעת, הסגנית במחלקה. "אני מרוכז בעבודה, במטופלים, זה עוזר לי להסיר מעליי את הדאגות לקראת הלידה", הוא אומר, "אני מאוד מתרגש, אנחנו ממש מצפים ללידה. אלה שעות של מתח והתרגשות".
תהילה, המנהלת, עדיין מוטרדת מהמצב, אף שגל האומיקרון נחשב חלש יותר מבחינת תחלואה קשה. "הקורונה היא לא דבר פשוט", היא אומרת, "אני רואה מה עובר על המטופלים שלנו. חלקם, אגב, לא מחוסנים. אני חושבת שאנשים צריכים להישמר ככל שיותר. להבין שגם אם הרוב חווים את הנגיף בצורה קלה, זו לא הבטחה לאף אחד שגם אצלו זה יעבור בקלות".
תהילה מבהירה כי למרות העומס, הצוותים עובדים במלוא המרץ ובעיקר בתחושת סיפוק גדולה. "אין לנו רגע פנאי אחד, אבל אנחנו לא מתלוננים", היא מוסיפה ומתגאה, "הצוות שלנו מסור לעבודה ונותן מענה מיטבי. אנחנו מוצאים את הכוחות לכך, גם אם הם חסרים. אני באופן אישי מאוד אוהבת את העבודה שלי וגם שמחה שהנחלתי זאת לילדיי. הבת הגדולה שלי, הילה, בת 23, שירתה כחובשת קרבית בצה"ל ועכשיו היא ממשיכה את הדרך שלי. לומדת סיעוד ממש בימים אלה".
לא מזניחים
בבית החולים ברזילי הדאגה מופנית בעיקר למחלקות הילדים. שם העומס גדול. במחלקת הקורונה מאושפזים כאמור 13 ילדים, רובם תינוקות, שכמובן לא מחוסנים. המחלקה עמוסה גם בילדים שחולים במחלות אחרות.
פרופ' לוי מגיע למחלקה לקראת אפשרות של פתיחת אזור אשפוז נוסף. "יש אווירה לא נעימה של מתח ולחץ", אומרת גלית אמיזוג, האחות האחראית במחלקת ילדים, "רק מהבוקר יש לנו שלושה ילדים חולי קורונה שנתמכים בחמצן. כל הזמן אני מקבלת טלפונים מחדר המיון שמדווחים לי על הגעת עוד ילד או עוד ילדה שמאומתים לקורונה ונמצאים בדרך למחלקה שלנו. אני לא זוכרת עומס כזה בגלי התחלואה הקודמים. אנחנו כרגע בתפוסה של 150%".
פרופ' לוי עוזב את המחלקה לאחר שיחה עם הצוות, שגם כללה חלוקה של פרחים לכבוד יום המשפחה שחל אתמול. "אצלנו זה כלל לא משנה האם למטופל יש קורונה או אין, לפחות לא במובן של המענה הרפואי", הוא אומר, "כל אדם חולה זקוק למיטה וזקוק לטיפול הולם. המערכת עמוסה בגלל תחלואת החורף שמצטרפת לאומיקרון. אנחנו כבר רואים שיש ירידה במקדם ההדבקה בארץ, אבל זה לא משנה את העובדה שהתחלואה קיימת ובתי החולים עמוסים. המטרה של מערכת הבריאות היא להגיע לנקודת איזון. החולים שאנחנו רואים כאן היום נדבקו לפני שבוע, כך שכרגע אנחנו בשיא ואני מאמין שאת הירידה בתי החולים ירגישו בשבועות הקרובים".
