כבר שבועיים שהצעות הפשרה בנושא הרפורמה המשפטית מונחות על סדר היום הציבורי וכבר שבועיים שחזית הסירוב מצליחה לכפות וטו על כל הצעה. תוכנית אלבשן-פרידמן לא הייתה מספיק טובה למחנה המחאה. הוא לא רק דחה אותה, אלא גם בעט ביוזמים. מתווה העם של הנשיא החזיק מעמד בדיוק שבע דקות, עד שהקואליציה בעטה בו. עכשיו זו ההצעה המשופרת של יריב לוין ושמחה רוטמן, שלא עברו שלוש דקות מרגע שיצאה לאוויר - וחזית הסירוב נכנסה לפעולה עם הרבה רעשה ומהומה.
די. מספיק. אנחנו בתהליך של הרס עצמי. הנזק לחברה, למשק ולביטחון הולך ומצטבר. אפילו שר הביטחון, יואב גלנט, כבר מבין את זה. כל יום שעובר מפרק עוד קצת את החברה הישראלית. האלימות הופכת לאיום ממשי. בינתיים אלה רק ניצנים. פה ושם תגרות. רק בינתיים. אבל בקצב הזה, הגרוע מכל עלול להתרחש. את חברי חזית הסירוב זה לא מעניין. הם שומרים על העקרונות שלהם. גם היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט הרים תרומה לחזית הסירוב עם משפט המחץ: "עדיף לא להגיע לפשרה, מאשר פשרה גרועה". זו איוולת. לאן הוא בדיוק רוצה שנגיע? למשבר חוקתי, שבו חצי מהצבא יציית לבג"ץ וחצי לממשלה? הרי הסרבנות לפשרה תוביל אותנו לתהום. ובכלל, לא תהיה פשרה טובה. אין חיה כזאת. הרי תמיד יצוצו הסרבנים המלומדים ויספרו שהיא גרועה.
חברי חזית הסירוב, בקואליציה כמו במחנה המחאה, הם מיעוט. הרוב רוצה פשרה. וחוכמת ההמונים הרבה יותר חכמה מפלפולי הסרבנים. בין אנשי המחאה יש כבר קולות שדורשים חוקה מפוארת ומושלמת. 75 שנה לא השגנו אותה. כשמפלגות מרכז ושמאל הרכיבו את הקואליציה הם אפילו לא חלמו עליה. אז עכשיו הם דורשים אותה, כשבישראל שולטת קואליציה ימנית-חרדית? מהיכן בדיוק יש להם את החוצפה? הרי עד לפני חודשים לא רבים הרעיון שבג"ץ יפסול חוקי יסוד היה אבסורד בהתגלמותו. ופתאום גם האבסורד הזה הופך לדרישה של המהדרין. הם לא רוצים בג"ץ דמוקרטי, הם רוצים בד"ץ פרוגרסיבי.
יסלחו לי הטהרנים של מחנה המחאה, אבל בית המשפט העליון של ישראל הוא הדורסני ביותר בעולם. פעם אחרי פעם הוא רמס את החוק, גם בלי לפסול חוקים, כדי לכפות ערכים שאף אחד לא הסמיך אותו לכפות. אז כן, יש צורך ברפורמה. אבל אין צורך ברפורמה שמחליפה דורסנות שיפוטית בדורסנות פוליטית. משום שבין השתיים - הראשונה עדיפה. אלא שהמחאה העלתה את התיאבון של אלה שמלכתחילה תמכו באקטיביזם הדורסני. הם טוענים, בצדק, שבקואליציה שכחו שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב. אבל באופוזיציה ובמחנה המחאה שכחו שדמוקרטיה היא גם שלטון הרוב.
אמסלם: אנשים עוד ייחקרו באזהרה פה"
הסעיף העיקרי שמצוי במחלוקת הוא מינוי שופטים. ההצעה המקורית של לוין מעבירה את המינויים לשליטה מוחלטת של הקואליציה. נכון שיש מדינות שבהן מינוי שופטים נמצא בסמכות הדרג הפוליטי. אבל ישראל היא לא מדינות אחרת. אין בישראל את מנגנוני הבקרה של אותן מדינות. אין מסורת של מינויים ראויים. ההצעה המקורית של לוין רעה ומסוכנת, צריך להזכיר, גם משום שהיא תחסל את המעמד העצמאי שיש היום למערכת השיפוטית. המשמעות היא - צריך להזכיר שוב ושוב - שלילת החסינות שיש היום ללוחמי צה"ל מכתבי אישום בטריבונלים בינלאומיים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיעכשיו עומדת על הפרק הצעה חדשה - אחרי כל בחירות תהיה לקואליציה זכות למינוי של שני שופטים ראשונים, ברוב רגיל. החל מהמינוי השלישי - רק בהסכמה של אחד מהאופוזיציה, ובהמשך גם של לפחות שופט אחד. בחירת נשיא העליון הבא תהיה, לפי ההצעה, בידי הקואליציה. זו לא הצעה מושלמת. היה עדיף שכל השופטים יתמנו בהסכמה. כך התמנו השופטים החל משנת 2008. כתוצאה מכך, אנחנו כבר לא בעידן של "חבר מביא חבר". ואם הימין יישאר בשלטון גם לאחר הבחירות הבאות, ואולי גם אלה שאחריהן - זו תהיה פוליטיזציה טוטלית של בית המשפט. ועדיין, במקום לדחות את ההצעה אפשר לומר "כן, אבל", ולהיכנס למו"מ לצורך הכנסת שינויים. אנחנו זקוקים גם לשינוי גישה ואווירה, כדי שאפשר יהיה להגיע לפשרה.
אפשר להבין את משה גפני מיהדות התורה ואת חברי השורות האחוריות של הליכוד, שפרצו מיד בצווחות התנגדות. התיאבון שלהם לא יודע שובעה. גם במחיר של הרס כלכלי, של פילוג חברתי חסר תקדים ושל משבר חוקתי שיוביל את ישראל לתהום. גם לבני גנץ וליאיר לפיד יש תפקיד. הם חייבים לגלות קצת יותר בגרות. שמענו יותר מדי מה לא. צריך לשמוע מה כן, ובתנאי שהם מבינים שיש צורך בשינוי. ובינתיים, אלה הימים העצובים ביותר לישראל מאז הקמתה. כל מה שלא עשו לנו אויבים מבחוץ, יעשו לנו חברי חזית הסירוב מבפנים. התעוררו. לפני שזה יהיה מאוחר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
