גדי מוזס אבא, סבא, דוד, אח וחבר אהוב. אמנם בן 80 אבל עם אנרגיות של בן 50, אוהב את החיים, את המשפחה, את כוס היין שביד, את השדות שזרע וטיפח על גבולות המדינה, את קהילת ניר עוז שממנה נחטף, את אפרת בת זוגתו וחבריו הרבים שנרצחו. אדם חם, מחבק, אוהב, מתרגש, כל כך חי. משרת ומאמין במדינת ישראל, חינך אותנו לאזרחות טובה, אהבת אדם ואנושיות.
כבר תשעה חודשים שגדי ו-119 אזרחים נוספים מופקרים בשבי חמאס, ללא האהובים שלהם לידם, בתנאים לא אנושיים ובלי היכולת לעשות דבר מהדברים שהם אוהבים.
מפחידים אותנו מפני השמדה על-ידי אויבים חיצוניים, אבל כבר תשעה חודשים שהחברה שלנו משמידה את עצמה מבפנים. אנחנו מנרמלים את הלא נורמלי, לוקים בקהות חושים ומתרגלים לזוועות אנוש. יום-יום האבות, הנשים, הצעירים, החיילים והחיילות עוברים התעללויות - ואנחנו יודעים ושותקים, יודעים ונשאבים לייאוש, יודעים ונוח לנו שמישהו אחר יילחם בשבילנו ברחוב, יודעים אך מתקשים להישיר מבט, מרגישים חסרי אונים וממשיכים הלאה מיואשים.
יום-יום פותחים בפחד את החדשות, שרק לא נשמע שוב "הותר לפרסום". חיילים גיבורים נהרגים בהמוניהם. אנחנו שומעים, בולעים את גוש המחנק בגרון ובלית ברירה ממשיכים הלאה עצובים. הרמטכ"ל ושר הביטחון מתריעים שחסרים חיילים למערך הלחימה, ישראל נמצאת בעיצומה של המלחמה הכי קשה בתולדותיה ובאישון לילה, כמו גנבים בלילה, חברי הממשלה מצביעים בעד פטור גיוס לחרדים. אנחנו שומעים על כך בחדשות, תופסים את הראש ולא מאמינים. גם מי שהצביע בעד הממשלה הזו חש נבגד מצעד שכזה. כעס, בלבול - אבל עייפנו ממאבקים, אז ממשיכים הלאה. הצפון שוב בוער, עוד כתבה על העקורים מצפון ומדרום שלא יכולים לחזור לבתיהם וחשים שאין מי שמקשיב להם. ליבנו נחמץ, זה באמת קשה להיות עקור במולדתך, מבאס, אבל אין לנו יכולת להשפיע, אז ממשיכים הלאה.
ראש הממשלה נתניהו ממהר להצטלם עם נעה ארגמני (בשבת), ובמקביל אנחנו שומעים עדויות ממשפחות חטופים שנרצחו בשבי, ממשפחות ששכלו את בנן החייל, מחטופים שחזרו בעבר ושאיתם נתניהו לא הצטלם. מבינים שהוא מוכן להיקשר רק עם הצלחות, בורח מקשר לכישלונות. הבחילה עולה בגרון, הבושה גדולה, המילים נגמרות - אבל קשה להודות בחרפת מנהיגנו, אז ממשיכים הלאה.
חופרים את הראש עמוק- עמוק באדמה, יוצרים סביבנו בועה של "נורמליות" (עבודה, ילדים, חוגים, בילוי עם חברים, טיסות...) וממשיכים הלאה. אבל לאן?
הנה עוד הזדמנות לעסקה, והפעם "עסקת נתניהו". זה עשוי להצליח, אבל אומרים לנו שחמאס דורשים את הפסקת המלחמה. אנחנו מבולבלים ומפוחדים. ברור שאנחנו רוצים שהחטופים יוחזרו הביתה, אבל אולי נהיה בסכנה אם נפסיק את המלחמה? חופרים את הראש עמוק-עמוק באדמה, יוצרים סביבנו בועה של "נורמליות" (עבודה, ילדים, חוגים, בילוי עם חברים, טיסות...) וממשיכים הלאה. אבל לאן?
עצרו רגע ותסתכלו לאמת בפנים. החברה שלנו כביכול המשיכה הלאה, אבל מבפנים היא פצועה, חבולה ושותתת דם. היא מאבדת ומוותרת על ערכיה הבסיסיים.
אנחנו רוצים ביטחון? ביטחון חברתי נבנה מסולידריות, מלכידות, מאנושיות ושמירה על צלם אנוש, ממנהיגים שלוקחים אחריות ומוכנים להכיר גם בכאב וגם בכישלונות, מאחריות אישית ומחויבות חברתית, מקידוש החיים ולא רק האדמה והמוות. כשאנחנו נותנים לאזרחים שלנו להינמק בייסורים בשבי האויב, אנחנו מאבדים צלם אנוש, מאבדים את המחויבות והסולידריות החברתית, מאבדים את קדושת החיים. אנחנו בוגדים בהם ובנו, מרמים ונוטשים אותם, את החטופים ואת הערכים שלנו. האם כך אנו רוצים לחנך את ילדינו? האם בחברה כזו אנו רוצים לחיות?
אני רוצה להציע אופציה אחרת, כי יש אפשרות למציאות אחרת, לעתיד טוב יותר, וכך זה נראה:
1. עסקה שמחזירה אלינו את כל החטופים, בנוסף לסיום המלחמה בעזה והחזרת החיילים בשלום לבתיהם. חמאס מוכן לשחרר חטופים תמורת הפסקת המלחמה. גורמי ביטחון רבים, כולל הרמטכ"ל, טוענים שהפסקת המלחמה בעזה לא תפגע בביטחון המדינה ובהישגים שצה"ל הביא. אם לא נחתום על עסקה עכשיו, המלחמה בעזה עלולה להסתיים ללא החזרת החטופים.
2. הסכם בלבנון שימנע את החרפת המלחמה שם - הפסקת המלחמה בדרום עשויה להביא גם לרגיעה בצפון, כולל ערבויות בינלאומיות שיכולות לסייע לנו בכך.
3. החזרת כל אזרחי המדינה העקורים לבתיהם, בדרום ובצפון.
4. שיקום החברה הישראלית חברתית וכלכלית.
זה אפשרי. זה בידיים שלנו. הכל מתחיל בהסכמה לחידוש המשא ומתן, חתימה על "עסקת נתניהו" ושחרור החטופים
זה אפשרי. זה בידיים שלנו. הכל מתחיל בהסכמה לחידוש המשא ומתן, חתימה על "עסקת נתניהו" ושחרור החטופים. תפקיד הצבא לשמור על ביטחון המדינה בגבולותיה החיצוניים. תפקיד האזרחים לשמור על ביטחון הפנים של המדינה ועל חוסנה של החברה. יש רגעים שאסור להמשיך הלאה - צריך לעצור ולהתנגד לייאוש וחוסר האונים כדי לשמור על האנושי שבנו, לשמור על החברה שלנו. אנחנו צריכים ניצחון שלנו כחברה ולא רק ניצחון על חמאס.
צאו לרחובות. יש לנו את הכוח והחובה להשפיע על המנהיגים והחיים שלנו. זה תפקידנו וחובתנו האזרחית, המוסרית והחברתית - כדי שנוכל להישיר מבט אל החטופים שיחזרו בחיים, ונדע שנלחמנו עבורם, ושנהיה גאים בהבאת החללים לקבורה בישראל.
פורסם לראשונה: 01:21, 17.06.24
