דו״ח הוועדה הממשלתית לחקר אסון מירון קובע כי הכתובת הייתה על הקיר - ולא אמור להפתיע אף אחד במשטרה. מדובר בלא פחות ממסמך מדויק – כיצד הגדילה הוועדה ובאמצעות ניתוח מסקנות אירוע הרסני זה – חשפה את עיקר הכשלים במערכת המשטרתית ואת העובדה כי המשטרה מתנהלת בחוסר יעילות מבלי שנעשים כל מאמצים לתחקר את עבודתה.
אסון מירון מספר את הנרטיב של המשטרה: גוף לא יעיל, שרבים ממפקדיו מונעים בעיקר מתוך רצונם להתקדם ולא מתוך שליחות ציבורית – מי שהיה בישיבות ספ"כ (סגל פיקוד כללי), מכיר את הריטואל – חבורה של גברים די דומים, יושבים סביב השולחן, המפקד הבכיר מדבר מנחה, השאר מחזקים את דבריו ומודים אחד לשני. לעיתים רבות גם מחלקים תעודות הכרה אחד לשני.
לעולם לא נשמעת ביקורת עצמית, כשלונות לא מתוחקרים בטח שלא כפרקטיקות חוזרות, אף אחד לא נגד הזרם, ודיעות שונות לא מתקבלות בברכה בלשון המעטה.
לעולם לא נשמעת ביקורת עצמית, כשלונות לא מתוחקרים בטח שלא כפרקטיקות חוזרות, אף אחד לא נגד הזרם, ודיעות שונות לא מתקבלות בברכה בלשון המעטה
כקצינת משטרה לשעבר, הדברים מוכרים לי היטב. אמנם לא נכחתי בישיבות הקשורות בהילולת מירון, אך ישיבות ספ"כ ארוכות מוכרות לי היטב. כאן המקום לציין כי כאמור מדובר בכלל ואין להכליל, ואני מציגה כאן את התרשמותי האישית מעברי וניסיוני. הדברים מנוסחים בדו״ח באופן שאינו משתמע לשתי פנים:
"בטרם נפנה להמשך הדו"ח, את המסקנה הפשוטה והמצערת מאוד יש לומר כבר עתה: את אסון מירון ניתן וצריך היה למנוע. הכתובת הייתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון. היא הייתה כתובה באותיות קידוש לבנה, בצורה חדה וברורה, וברורה, אך נותרה שם בלא מענה".
כל שוטר וקצין מכירים את אירועי מירון, בהם הם מתבקשים ל"תגבור" מחוז הצפון. שנים כולם נושמים לרווחה כאשר האירוע מסתיים ללא הרוגים. המשטרה מתגברת את האירוע בכוחות אדירים.
"כאמור, ולמרבה הצער, הכתובת הייתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון. רבים מהממצאים שיפורטו בהמשך הדו"ח היו גלויים וידועים לכול. גם התוצאה הקשה שהם עלולים להוביל אליה הייתה ידועה. כמו בטרגדיה יוונית, הסוף היה ידוע מראש. לא היה ידוע מתי זה יקרה, במשמרת של מי, או באיזה חלק באתר. לא ניתן היה לדעת איזה מחיר ייגבה, כמה חוגגים ישלמו בנפשם ובבריאותם, כמה משפחות ייוותרו שבורות. אך ברור היה שהאסון בוא יבוא. הדבר עלה שוב ושוב בחומרים ובעדויות. נצביע כאן רק על מעט מן המקומות שמלמדים על כך".
כל שוטר וקצין מכירים את אירועי מירון, בהם הם מתבקשים ל"תגבור" מחוז הצפון. שנים כולם נושמים לרווחה כאשר האירוע מסתיים ללא הרוגים
לעיתים נדמה שהמשטרה נמצאת ביקום מקביל כלשהו
אין שוטר שיהיה מופתע ממסקנות ועדה זו, כי היא מספרת את הסיפור כולו, במשטרה ככה עושים כי ככה עושים. רוב המבצעים של המשטרה נראים אותו הדבר, אותה הגברת בשינוי אדרת, הדבר דומה גם למבצעי הסוכן למיניהם, מבצעי נשק או אלכוהול. לעיתים נדמה שהמשטרה נמצאת ביקום מקביל כלשהו.
ברור שהמשטרה היא לא זו שכשלה בלעדית באירוע – האחריות הראשונית היא של הממשלה, של השרים שלוחצים כי האירוע יתקיים במתכונתו זו כי זה משרת את האינטרסים הפוליטיים שלהם – אבל כפי שקובע הדו״ח, המשטרה הפכה להיות האחראית בפועל על אירוע ההילולה.
משנה לשנה הלכה והתקבעה המציאות כי המשטרה היא שמניעה את ההיערכות לאירוע, היא שמציבה את הדרישות לקיומו, היא שקובעת את מתווה ההילולה, והיא שאחראית לבצעו. מדוע הסכימה המשטרה לאחריות המוגזמת הזו? מדוע לא דרשה המשטרה מהשר לטפל בכשלים שהיו ידועים לה? משום שזו לא התרבות. האם צפוי שינוי בעקבות דו״ח זה? התשובה היא כנראה שלא.
על פי הדו״ח, עבודת המטה של המשטרה לקראת האירוע נמשכה חודשים רבים, עם זאת לא נשקלו כל חלופות בדבר האפשרויות לצמצם את כמות הקהל או לווסת אותה – מה שהיה הוא מה שיהיה. כך למשל, תוכניות האבטחה האזרחיות שתוכננו במקום לא הובאו בכלל בפני מפקדי האירועים שלא היו מודעים אליהן כלל, המשטרה לא סברה שזה קשור אליה כנראה. עוד נקבע בוועדה – כי המוכנות המבצעית של הכוחות לא היתה מספקת, נקבע כי תפקוד המטה הארצי – הדרג המקצועי, לא היה טוב בלשון המעטה ולא נתן מענה.
היכולת לתחקר אירועים דורשת בגרות בשלב ראשון, וכן דורשת חשיבה ביקורתית – תכונה שהמשטרה דואגת למזער
עוד קבעה הוועדה, כי כל הליך הפקת הלקחים של המשטרה הינו לוקה בחסר – עם זאת – מעולם לא תוחקר האירוע והופקו ממנו לקחים כלשהן: "מעיון בסיכומי ההילולה שהמשטרה הוציאה בשנים קודמות מתקבל הרושם כי, מבחינת מפקדי המשטרה, אירוע שהסתיים ללא אבדות בנפש הוא אירוע מוצלח. ההתייחסות לסכנות באירוע ולחשש מאסון שקרב לבוא היא רפה, ועניין מרכזי ומהותי זה נזכר בסיכומים רק בתור אחת מני נקודות רבות לשיפור".
חוסר יכולת הפרדה בין עיקר לטפל
ישיבות הספ״כ של המשטרה – מאופיינות בישיבות ארוכות, רבות בלתי רלבנטיות, מרובות משתתפים, כאשר דברים חוזרים שוב ושוב מפי קצינים אשר רוצים להישמע גם אם אין להם מה לחדש – רבות הפעמים כי הן מסתיימות ללא מסקנות וללא חלוקת משימות ברורה או תוכנית סדורה. זאת, לדעתי בשם חוסר היכולת הנעוצה בעניין הפרדה בין עיקר לטפל.
עו"ד שלי היאטצילום: רפאל מזרחיהדו״ח בעניין זה מציב למשטרה מראה, בעניין היכולת של מפקדיה להבחין בין עיקר לטפל: "הסיכומים עמוסים נקודות לשימור ולשיפור, ללא הבחנה מהותית בין עיקר לטפל ובין עניינים קריטיים שכרוכים בסיכון לחיי אדם לעניינים שוליים".
מדוע דברים כך? גוף שלא משתנה, שמורכב ברובו מאותן דמויות לאורך זמן, קצינים שחלקם הגדול לא מקצועיים, קצינים שמתקדמים בסולם הדרגות משום יכולתם להתחבב על מפקדיהם או כאלה שנשארים שנים באותו תפקיד בין אם הם עושים אותו טוב או לא. היכולת לתחקר אירועים דורשת בגרות בשלב ראשון, וכן דורשת חשיבה ביקורתית – תכונה שהמשטרה דואגת למזער.
הכותבת היא עורכת דין פלילית. שירתה בעברה כתובעת פלילית וכקצינת חקירות במחוז מרכז במשטרת ישראל
