ב־2016 הגיעו פיטר בייקר וסוזן גלסר לירושלים. הוא היה בכיר הכתבים של "ניו יורק טיימס" בבית הלבן; סוזן, אשתו, הייתה העורכת המייסדת של אתר החדשות "פוליטיקו", קריאת חובה לכל מי שידיעת אמריקה חשובה לו. בייקר מונה לראש המשרד של עיתונו בירושלים.
לאחר חמישה חודשים דונלד טראמפ נבחר לנשיא. ההפתעה הייתה גדולה. בתקשורת האמריקאית ההפתעה גבלה בבהלה: הגולם קם על יוצרו, ועכשיו צריך להתחיל לסקר אותו ברצינות. הזוג בייקר התבקש לארוז, מהיום להיום. פיטר חזר לבית הלבן, כראש צוות הכתבים הגדול של העיתון. סוזן כותבת טור פוליטי מבריק בשבועון "ניו יורקר". בשש השנים האחרונות הם קמים עם טראמפ והולכים לישון עם טראמפ, אתגר לא פשוט, מבחינה מקצועית ונפשית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבוע שעבר התפרסם ספר שחקרו וכתבו יחד, ספרם השביעי. הוא נקרא "הַמְפַלֵג: טראמפ בבית הלבן". הוא מבוסס על מאות ראיונות, שניים מהם עם טראמפ עצמו. התיאורים מדויקים, ממוסמכים. הכתיבה מפוכחת, בהירה, עניינית. הגילויים בספר מותירים את הקורא בפה פעור. נדמה שהסרט "קן הקוקיה" היה מעוז השפיות בהשוואה לבית הלבן של טראמפ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפי הספר עיקר העיסוק של בכירי הממשל בתקופת טראמפ היה מניעה: הנשיא העלה שוב ושוב רעיונות שעלולים היו לסבך את המדינה בקטסטרופה. הם פעלו לסכל אותם.
ערב פרסום הספר התפנה פיטר בייקר לראיון ארוך בזום, הוא מוושינגטון, אני מתל־אביב. האם במהלך העבודה על הספר גיליתם טראמפ שלא ידעתם, שאלתי.
"כעיתונאים", אמר, "אנחנו יודעים בדרך כלל רק חלק ממה שקורה, עשרה או עשרים אחוז. רק כאשר נפתחים הארכיונים ונכתבים ספרי הזיכרונות והביוגרפיות אנחנו נפתחים לשאר. במהלך העבודה על הספר נוכחנו עד כמה הדיווחים שלנו היו נתח מהשלם. למדנו שההתקפה על בתי הקונגרס ב־6 בינואר לא הייתה אירוע מבודד, היסחפות של יום אחד. למדנו שכדי להבין את 6 בינואר 2021 אנחנו חייבים להבין קודם את 20 בינואר 2017, היום שבו נכנס טראמפ לבית הלבן, וכל יום בין שני המועדים האלו. הכול היה שם מההתחלה - ההתקפה על מוסדות השלטון, ההתעלמות מכללי המשחק, מהמסורת הפוליטית, מהחוקים, מהמגבלות. ובנוסף, החדירה של יסודות קיצוניים ללב החברה שלנו. כל התופעות האלה הלכו והתרחבו במשך ארבע שנים, לא רק בשבועות האחרונים לשלטונו".
אתם, העיתונאים, אמרתי, הייתם אמורים לנבא שכך יקרה. לא עמדתם בציפיות.
"היו אנשים שהזהירו שכך ינהג", השיב בייקר. "רוב האמריקנים דחו את האזהרות על הסף. יש לנו באמריקה פנטזיה כזאת: אנחנו מאמינים שהמדינה שלנו חסינה לכוחות ולמגמות שמדינות אחרות התנסו בהן. מתברר שטעינו.
"למדנו שההתקפה על בתי הקונגרס לא הייתה אירוע מבודד, היסחפות של יום אחד. כדי להבין את 6 בינואר 2021 אנחנו חייבים להבין קודם את היום שבו נכנס טראמפ לבית הלבן, וכל יום בין שני המועדים האלו. הכול היה שם מההתחלה"
"כאשר אתה בוחן לאחור חלק מהדיווחים מהעבר אתה מגלה שהרבה ממה שקרה אחר כך דווח כבר אז, לפני הבחירות. ההתנהגות שלו כאיש עסקים, למשל. בכל פעם שהפסיד עסקה הוא טען שמישהו רימה, שמישהו זייף. אף פעם לא השלים עם תבוסה. אפילו כאשר לא קיבל פרס אמי על תוכנית הריאליטי שלו הוא טען שהייתה קנוניה למנוע ממנו את הפרס. בהרבה מובנים הוא עקבי".
אולי הוא פשוט ילדותי, אמרתי. ילדים שונאים להפסיד.
"מנהיגים ילדותיים היו לארצות־הברית גם בעבר", אמר. "גם דמגוגים היו לנו. אבל להציב אדם בלתי ראוי בעמדה שבה הוא יכול להרוס בלחיצת כפתור את העולם זה דבר מאוד מסוכן".
44 נשיאים בחרה אמריקה עד טראמפ, אמרתי. האם לדעתך הוא יחיד ומיוחד?
"לדעתי לא היה נשיא כמו טראמפ אף פעם", אמר. "כל נשיא אגוצנטרי עד נקודה מסוימת, בכל נשיא יש נרקיסיזם, אבל טראמפ לקח את זה הרבה יותר רחוק. כן, יש בהתנהגות שלו אלמנטים שנראים מוכרים מנשיאים קודמים, אבל טראמפ הוא כל התכונות האלה על סטרואידים".
יש פרק מרעיש בספרכם על טראמפ והגנרלים, אמרתי. מהפרק עולה שטראמפ לא הבין את תפקידם של לובשי המדים במדינה דמוקרטית.
"הגנרלים הם רק דוגמה", אמר בייקר. "הוא לא הבין את תפקיד כל מוסדות השלטון במערכת האמריקאית. לדעתו הצבא, מערכת המשפט, האפ־בי־איי, כל זרוע אחרת של הממשל, אמורים להיות נאמנים לו, אישית, נאמנים לצרכים שלו ולא לאיזה יעד גדול יותר, עיקרון חשוב יותר. הגנרלים שלנו רחוקים מלהיות מושלמים, אבל הם מקיימים תרבות עבודה שבה הצבא איננו כלי לשימושו של פוליטיקאי, אלא הוא כוח מייצב שעונה לצרכים של האומה. טראמפ לא ראה את זה כך. אנחנו מספרים בספר שהוא שאל את יושב ראש המטות המשולבים גנרל מילי 'למה אתם, גנרלים מזוינים, אינכם יכולים לנהוג כמו גנרלים גרמנים?', 'איזה גנרלים גרמנים', שאל אותו מילי. טראמפ התכוון לגנרלים של היטלר.
"הוא לא הבין את ההיסטוריה, אבל הרעיון שלו היה ברור: הוא רצה גנרלים שישרתו אותו אישית, והיה מופתע ומאוכזב כשגילה שלא כך הם רואים את תפקידם.
"ההשוואה המעניינת היא עם הימים האחרונים של ריצ'רד ניקסון, ערב ההדחה. בכירי הממשל חששו שיפתח במלחמה. מזכיר ההגנה של ניקסון, ג'יימס שלזינג'ר, אמר לגנרלים: אל תבצעו פקודה מלחמתית לפני שאתם בודקים איתי ועם (מזכיר המדינה) קיסינג'ר. הוא לא אמר להם להפר פקודות של הנשיא, רק לנסות לבלום החלטה נמהרת, פרועה. למעשה, זה מה שקרה עם טראמפ. מזכירי ההגנה והגנרלים ראו את הפוטנציאל להחלטה מופקרת והבטיחו ששום דבר כזה לא ייעשה, במיוחד בימים האחרונים, כשהוא עלול היה להשתמש בצבא כדי להמשיך לכהן כנשיא, כמו שזה נעשה בשלטון של חונטה צבאית במדינה מתפתחת. בחלקו, זה לא קרה משום שהם מנעו דברים".
הם לא התפטרו, אמרתי.
"גנרל מילי הוא מקרה בוחן מעניין. טראמפ מינה אותו. הוא האמין שמילי יהיה נאמן לו יותר מקודמו. מילי נאבק על התפקיד, הוא מאוד רצה בו, אבל לאחר שמונה הוא הגיע למסקנה שטראמפ מהווה סכנה אמיתית לאמריקה.
"הוא כתב לטראמפ מכתב התפטרות שאמר, למעשה, אתה לא מאמין בערכים שאנחנו לחמנו למענם, אתה מסכן את המדינה. אבל הוא לא שלח את המכתב - הוא הניח אותו במגירה. הוא החליט שיוכל לעשות יותר מבפנים.
"נתקלנו בדפוס ההתנהגות הזה לאורך כמעט כל הראיונות שעשינו, בכל הדרגים, מחברי קבינט ומטה. אנשים שעבדו תחת טראמפ התלבטו, האם להישאר או לעזוב, האם להמשיך לעבוד למען אדם שהם מתעבים או לנטוש ולאפשר לטראמפ להשתולל. משהו מזה הוא רציונליזציה, חוכמה בדיעבד, אבל במקרים רבים זה מה שהיה".
בסוף הם שפכו את מצוקתם באוזניכם, על מלא, אמרתי. לשם מה?
"למען ההיסטוריה," אמר, "או כדי לטהר את הרקורד שלהם, או כדי לטהר את נשמתם, או כדי להרגיש טוב עם עצמם. לפעמים אנחנו היינו הפסיכיאטרים שלהם - עזרנו להם להתמודד עם מה שעברו. הם הרשימו אותנו כאנשים שסבלו מדחק פוסט־טראומטי, שעדיין מנסים להבהיר לעצמם מה הדבר הזה עשה להם ומה עשה למדינה".
אתם מספרים, אמרתי, שבשבועות האחרונים לכהונת טראמפ, לאחר תבוסתו בבחירות, גנרל מילי טס לישראל. הוא פגש את נתניהו כדי לומר לו שיפסיק לשדל את טראמפ לפתוח במלחמה נגד איראן. מה הייתה תגובת נתניהו?
"נתניהו נסוג", אמר בייקר. "היו שנים שבהן נתניהו וטראמפ היו קרובים. אתה ודאי זוכר את המודעות הענקיות של הליכוד עם התמונה של טראמפ ונתניהו יחד. אבל לקראת הסוף טראמפ התעייף מנתניהו. הוא כעס על כך שנתניהו בירך את ביידן לאחר בחירתו לנשיא".
באמת, עלבון בלתי נסלח, אמרתי.
"זה בדיוק העניין עם טראמפ", אמר. "אם אתה חושב שהפסדתי את הבחירות גמרתי איתך. זה היה הקריטריון היחיד שבו שפט אנשים בנקודת הזמן ההיא, וכך זה גם היום".
סיקרת את הממשלה בירושלים, אמרתי. אתה מכיר את ישראל. האם אתה יכול להשוות בין טראמפ לנתניהו?
"אני סבור שנתניהו חשב שהוא יודע איך לתפעל את טראמפ והוא עשה זאת בהצלחה לאורך הקדנציה, אבל בסוף האינטרסים שלו ושיקולים פוליטיים פנימיים דחפו אותו לנקודה שבה הוא עיצבן את טראמפ. לטראמפ נמאס ממנו".
מה למדתם על הפעילות מאחורי הקלעים סביב עסקת המאה והסכמי אברהם, שאלתי.
"בעסקת המאה טראמפ נכשל בהשגת המטרה שהציב - פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים", אמר. "ההסכם עם האמירויות היה החלופה. למרבה האירוניה, הכוונה של נתניהו לספח חלק מהגדה יצרה הזדמנות ליוזמה דיפלומטית. טראמפ וחתנו ג'ארד קושנר ידעו לנצל את ההזדמנות. על זה מגיע להם קרדיט. ההסכמים הם נקודת ציון חשובה בתהליך ההשתלבות של ישראל באזור; אסור לנו להמעיט בערכם".
האם הקרדיט מגיע רק לקושנר או גם לטראמפ, שאלתי.
"מנהיגי ישראל, האמירויות ובחריין יכלו להשלים את ההסכם גם בלי נשיא ארצות־הברית", אמר, "אבל היה חשוב להם שאמריקה תהיה ערבה להסכם, ממש כמו בהסכם השלום עם ירדן ובהסכמי אוסלו. כל ההסכמים האלה נחתמו בטקסים על המדשאה הדרומית של הבית הלבן. זה תאם גם את הצרכים של טראמפ".
אילו טראמפ היה נשיא עכשיו, שאלתי, מה היה המצב באוקראינה?
"המדיניות של טראמפ כלפי רוסיה התאפיינה בפיצול אישיות", אמר. "מצד אחד, בכירים בממשל, הבולטים בהם מייק פומפיאו וניקי היילי, הטיחו דברים קשים ברוסיה, ומפעם לפעם הממשל הטיל סנקציות. אבל טראמפ עצמו נמנע מלתקוף את פוטין. הוא לא התבטא נגדו אף פעם".
"נתניהו חשב שהוא יודע איך לתפעל את טראמפ והוא עשה זאת בהצלחה לאורך הקדנציה, אבל בסוף האינטרסים שלו ושיקולים פוליטיים פנימיים דחפו אותו לנקודה שבה הוא עיצבן אותו. לטראמפ נמאס ממנו"
אתה מכיר את פוטין מתקופת העבודה שלך ככתב במוסקבה, אמרתי. מה הוא הבין מזה?
"פוטין מתמקד תמיד במה שאומר המנהיג, מספר 1", אמר. "ראיינתי פעם את פוטין. ציטטתי באוזניו דברים שאמר פקיד ממשל בגנות הפעולות של רוסיה בצ'צ'ניה. 'לא ממש אכפת לי', הגיב פוטין. 'אכפת לי מה אומר החבר שלי ג'ורג' (בוש)".
אילו טראמפ היה הנשיא ולא ביידן ייתכן שפוטין לא היה פולש לאוקראינה, אמרתי. הוא היה משיג מטראמפ כל מה שרצה בלי פלישה.
"זה בהחלט אפשרי", אמר. "אחד ההסברים לפלישה הוא שפוטין רצה למנוע את הרחבת נאט"ו לאוקראינה, לתקוע טריז בתוך הארגון ולרסק אותו. הוא לא היה צריך לעשות זאת אילו טראמפ היה נשיא - טראמפ התכוון לעשות זאת בעצמו".
אשאל אותה שאלה לגבי איראן, אמרתי. מה היה קורה אילו טראמפ כיהן היום בבית הלבן?
"סביב טראמפ", אמר, "רחש תמיד דיבור על עסקה דיפלומטית מרעישה, משהו כמו ניקסון וסין, עסקה שהציבור יקבל משום שטראמפ היה תמיד קשוח כלפי איראן ולכן העסקה חייבת להיות טובה. האמת היא שהוא לא באמת ניסה. הוא רצה בעסקה, תיאורטית, אבל האנשים סביבו לא האמינו שהדבר אפשרי.
"טראמפ כל כך בלתי צפוי, שקדנציה שנייה יכולה הייתה להביא אותו או למלחמה עם איראן או למאמץ דיפלומטי רציני או ללא כלום".
בסופו של דבר, טראמפ הוא סיפור הצלחה, אמרתי. הוא פשט רגל כמה פעמים ומכל פשיטת רגל יצא עשיר יותר; הוא נבחר למשרה הנחשקת ביותר בעולם. האם הוא בחור פיקח?
"הוא פיקח בדרך שלו", אמר. "הוא לא מומחה למדיניות, הוא לא מסוגל להסביר החלטות שהוא עצמו קידם, אבל מצד שני, הוא פיקח לגבי אנשים, איך לתקשר איתם, מה מפעיל אותם".
באיזה מובן, שאלתי.
"איך אתה מגייס המון", אמר "מה ילהיב אותם. הוא כל הזמן בודק מה עובד אצל תומכיו, אילו סיסמאות, אילו נושאים, אילו רעיונות. את מה שלא עובד הוא פשוט מוחק ולא טורח להודות שחשב כך בעבר, ואת מה שעובד הוא מקדם בכל המרץ".
כך עובדים בתעשיית הבידור, אמרתי. טראמפ בא משם.
5 צפייה בגלריה
''הוא לא הבין שהתקשורת לא מסקרת נשיא כמו שהיא מסקרת סלבריטי''. כותבי הספר, פיטר בייקר וסוזן גלייסר
(צילום: Doug Mills)
"כן", אמר בייקר. "את 'המתמחה', תוכנית הריאליטי שלו, הוא הצליח להריץ 14 שנה, זמן ארוך במונחי הטלוויזיה האמריקאית. אחרי שאתה צופה בשתי תוכניות אתה אמור להבין את הפרינציפ ולעבור לרשת אחרת, אבל הוא הצליח בדרך כלשהי לתת לצופים הרגשה שהתוכנית חיה ושומרת על טריות. בגישה הזאת הוא הגיע לנשיאות. הוא אמר לעוזרים שלו, 'תחשבו שאתם בתוכנית טלוויזיה של חצי שעה, אתם צריכים לגרום לאנשים לחזור למחרת ולרצות עוד'".
התקשורת, אמרתי, בכלל זה הניו יורק טיימס, בנתה את טראמפ. הוא הרבה לתקוף אותה והיא הרבתה לתקוף אותו וכולם נהנו מהרייטינג. מה היחסים האמיתיים בין שני הצדדים?"
"כאשר טראמפ מדבר על התקשורת כעל אויבת העם הוא מנסה לשלול את עצם הלגיטימיות של עיתונות עצמאית", אמר בייקר. "כתבת הטלוויזיה לסלי סטול שאלה אותו פעם למה הוא עושה את כל הטריקים האלה והוא השיב, אני תוקף את האמינות שלכם כדי שכאשר תכתבו עליי משהו לא טוב, התומכים שלי לא יאמינו לכם. כל דבר שאני לא מסכים לו הוא בהגדרה פייק ניוז.
"את 'המתמחה' הוא הצליח להריץ 14 שנה. הוא הצליח בדרך כלשהי להמשיך בה ולתת הרגשה שהיא שומרת על טריות. בגישה הזאת הוא הגיע לנשיאות. הוא אמר לעוזרים שלו, 'תחשבו שאתם בתוכנית טלוויזיה של חצי שעה, איך לגרום לאנשים לחזור ולרצות עוד'"
"פייק ניוז הוא קונספט מאוד מסוכן. אנחנו העיתונאים מאבדים אמון משום שאנחנו הופכים לשחקן פוליטי. תוקפים אותנו, אנחנו תוקפים חזרה ובדרך אנחנו מאבדים את התפקיד המסורתי שלנו, ככוח נייטרלי".
גם את העיתון שלכם הוא ידע לנצל, אמרתי.
"לגמרי", אמר. "יש לו יחסי אהבה־שנאה לניו יורק טיימס. הוא שונא אותנו, בהופעות שלו הוא מכנה אותנו העיתון הכושל ותוקף אישית את הכתבים שלנו, אבל באותו זמן זה העיתון שעליו גדל, זה העיתון שאביו קרא, זה העיתון שמייצג בעיניו את הממסד, את האליטה שאליה רצה להשתייך. אז הוא כל הזמן מנסה לשכנע אותנו שהוא לא האיש שאנחנו כותבים עליו.
"בפגישה שקיימנו בחדר הסגלגל אמר לו המו"ל שלנו, איי.ג'יי. זלצברגר, עד כמה מסוכנת הרטוריקה שלו. טראמפ אמר, 'במקור אני מקווינס. מדוע אני לא יכול לקבל סיפור חיובי אחד מהעיתון שלי?' הוא ממש התחנן. הוא לא הבין שהתקשורת לא מסקרת נשיא כמו שהיא מסקרת סלבריטי. אנחנו לא מתכוונים להסתפק בדיווח על ההרפתקאות המיניות או על הבילויים החברתיים שלו. נשיא צריך לסקר כמו נשיא".
הוא ידע מה אתה חושב עליו ומה חושבת סוזן, אמרתי. למרות זאת הזמין אתכם לשתי פגישות, ב־2021, בבית החדש שלו, במאר־א־לאגו. למה?
"ראשית", אמר בייקר. "הוא אוהב לדבר, הוא אוהב שמישהו מקשיב לו. שנית, הוא משוכנע שהוא יכול להפיל בקסמו כל אדם, לא חשוב כמה ספקן האיש".
טראמפ טוען שהאליטה שונאת אותו משום שהוא אאוטסיידר, אמרתי.
"במובנים רבים הוא אאוטסיידר", אמר. "הוא חי מחוץ לכללי המשחק שמרכיבים את המסורות הפוליטיות האמריקאיות, את המפלגות ואת המוסדות. הוא לא אאוטסיידר שמנסה לעשות דברים אחרת, שחולק על תקציב הבריאות או שומות המס או מדיניות החוץ - אלא כזה שמסרב לקבל כמה מהעקרונות הבסיסיים של המדינה שלנו".
אבל לא מדובר כאן בטראמפ לבדו, אמרתי. יש עשרות מיליוני אמריקנים שמזדהים עם מה שהוא אומר. יותר משהם אוהבים את טראמפ, הם שונאים את כל מי ששונא אותו.
"אני חושב שאתה לגמרי צודק", אמר. "זה השבר הגדול. אנשים אומרים כן, יכול להיות שטראמפ הוא סוג של ליצן, אבל הם, באליטות, שונאים אותו ולכן הוא בטח בסדר.
"השבר הפנימי קדם לטראמפ. השבר הוא תרבותי, כלכלי, גזעי, דתי, אידיאולוגי. טראמפ לא פילג את אמריקה, אבל הוא עודד את הפילוג וניצל אותו. זה הכישרון שלו. אנשים לא תומכים בעמדה שלו בנושא מסוים, אבל הם רואים בו אחד משלהם ובאחרים - אויבים".
האם אנחנו לא שוגים, שאלתי, כשאנחנו מתמקדים בטראמפ או בנתניהו או בפוליטיקאים פופוליסטים אחרים. אולי הבעיה היא במשבר בדמוקרטיה, לא באלה שמנצלים את המשבר לתועלתם.
"כן", אמר בייקר, "האכזבה מהמערכת מתדלקת תנועות פופוליסטיות בימין וגם בשמאל. ברני סאנדרס השמאלני נהנה מתמיכתם של אמריקנים שהסלידה שלהם כלפי המערכת זהה לסלידה של התומכים בטראמפ. ההבדל הוא שברני מאמין במערכת ולא מנסה להפוך תוצאות של בחירות".
האם הרטוריקה של ג'ו ביידן שונה כל כך, שאלתי. בנאומים האחרונים שלו הוא מציג את כל מצביעי המפלגה הרפובליקנית ככת של טראמפיסטים.
"ביידן לא מדבר אל הרפובליקנים", אמר. "הוא נואש מלשכנע אותם. הוא מנסה להזכיר למי שהצביע בעדו לפני שנתיים שטראמפ הוא עדיין איום. ייתכן שאתם לא מחבבים אותי, אומר ביידן, ייתכן שאתם חושבים שדפקתי את היציאה מאפגניסטן, שאני אשם באינפלציה, בירידה בביטחון האישי, בהגירה, אבל טראמפ הרבה יותר גרוע ממני. טראמפ הוא הצ'אנס היחיד של הדמוקרטים להוציא לקלפי את התומכים שלהם בנובמבר".
האם ההחלטה של בית המשפט העליון לאפשר איסור הפלות היא האקס פקטור שעשוי לשנות את תוצאות הבחירות, שאלתי.
"זה בהחלט ייתכן", אמר. "הפוטנציאל קיים. במשך שנים ההנחה הייתה, שמתנגדי ההפלות מגיעים לקלפי יותר מתומכי ההפלות. הנושא חשוב להם הרבה יותר. ההחלטה של בית המשפט העליון חוללה שינוי. לדמוקרטים יש עכשיו סיכוי לשמור על הרוב שלהם בסנאט, אולי אפילו לחזק אותו. הם עדיין בפיגור בבית הנבחרים אבל מצבם השתפר. כרגע המומנטום בצד שלהם".
פורסם לראשונה: 07:54, 25.09.22
