יעקב ברדוגו נוטש את השידור בגל"צ
(צילום: מאיר אוחיון, מתוך שידור גל''צ)
בניגוד לבדיקות הזוחלות בפרשת הריגול המשטרתי, גוגל דווקא עובד מהר. וכשמבקשים ממנו לחפש "בני גנץ נתניהו תקשורת", הוא מגיע תוך שניות ליוני 2020. ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שוב השתלח בתקשורת, וקרא לזרוק עיתונאי בכיר לכלא. שר התקשורת, אז והיום, הצהיר: "אעשה הכל כדי שבישראל תהיה תקשורת חופשית, אמינה, מאוזנת ומגוונת". שר הביטחון, אז והיום, חזר על הדברים וקבע: "תפקידם של עיתונאים הוא לבקר אותנו הפוליטיקאים. כך היה, כך זה עכשיו וכך זה יימשך".
בטח "יימשך", רק בדרך שמתאימה לגנץ וגם למחנה שתומך במה שקורה עכשיו בגלי צה"ל. אותם אנשים מזדעזעים מהמתקפות הארסיות של ח"כ דודי אמסלם וסולדים מהאג'נדה של ד"ר אבישי בן-חיים, אבל מתעקשים להוכיח שיש קצת יותר מאשר גרעין של אמת בדבריהם. גנץ, אתם מבינים, לא בקטע של שפה מלוכלכת וקמפיינים בטלוויזיה. כשהוא שומע רעש טורדני, שגם זוכה לאהדה בציבור (שמשלם את המשכורות גם של גנץ וגם של הרעש), אין בכלל היסוס בנוגע לדרך הפעולה: יורים, לא מדברים.
כי יעקב ברדוגו, מעניינת ועסיסית ככל שתהיה הדחתו, הוא אמנם לא עיתונאי (וזכותו לבקר את השלטון לא תלויה בזה), אבל הוא ממילא גם לא הסיפור. בהשתלשלות עניינים מסוימת ברדוגו הפך לקול דומיננטי בגלי צה"ל. יש מחלוקת לגבי זהות ההורים של הילד ופחות מחלוקת על כך שהוא נולד בחטא, אבל זה המצב. אפשר להסתייג, לסלוד ואפילו, לא תאמינו, לא להקשיב. להחליף את החלק בעם שאוהב להאזין לו כל יום בחמש בערב, זה קצת יותר בעייתי. להשוות אותם לצרכני פורנו והימורים - כפי שעשה רזי ברקאי - זאת כבר התנשאות בואכה גזענות.
יש כאן סימביוזה בין צביעות ועיוורון. גנץ, אלטשטיין וכל שורת המקהלה (לא שופרות!) שמזמרת בשבחם, חושבים שהם מסירים כתם מהפנים, אבל לא שמים לב שהם כורתים את הראש
אבל חטא ברדוגו הוא כלום לעומת העיוות שנקרא תחנה צבאית, שפועלת כרגע ללא מפקד/ת במשרה מלאה, עם מנדט "עצמאי" (אפשר להוסיף צחוק מריר) לעצב את התחנה ואת לוח השידורים שלה. מה כן יש? ממלאת מקום, גלית אלטשטיין, מינוי סביר אך גם פוליטי, שמסתובבת עם מה שמתחוור והולך כרשימת חיסול: ראש מחלקת החדשות הימני? ביי. סאטיריקנים נפרדים מהמאזינים תוך כדי, ובכן, סאטירה? נחתכים בלייב. המגיש המתנחל של רצועת הבוקר (וחבל שצריך לציין כמה הוא חכם, ענייני ובורח מבולשיט)? להתראות. והמחליפים שלו? נציגי הסדר הישן, שגם יכסו על פרישתו של סמל הסדר הישן. והתוכנית הכי מואזנת בתחנה, בפער עצום? תכירי, זה גרזן.
ההתנהלות הברוטלית והמקוממת, והמגננה עליה בשם "ערכים" שכמובן לא מיושמים ברצועות אחרות (שם יש "הפרדה בין דיווח לפובליציסטיקה" בערך כמו שיש הפרדה בין הרצונות של גנץ למעשים של אלטשטיין), מאששת טענה ישנה: הימין צעק "תחזיקו אותי" והצד של ה"שינוי" עובד. ואלה במרכז ובשמאל שהתייפחו "קץ הדמוקרטיה" בגלל הכוונה לקצר את "מה בוער" גילו, לפתע, את חירותה של העורכת הראשית, גם אם היא זמנית. ויש להם בשביל זה תירוצים מכאן ועד אירופה הקלאסית.
ברדוגו, למשל, הוא "עילג" (כי יעל דן היא מופת של רהיטות) ו"שופר" (כי רינו צרור הוא בכלל סקסופון איכותי). ולא לשכוח: מדובר ב"שידור ציבורי". לאור רמת הדאגה נוכח מה שקורה ב"שידור ציבורי" אחר (למשל המקרה השערורייתי של גאולה אבן-סער, או סתם מאחזי קבע של אג'נדה חד-צדדית ברדיו), ממש ניכרת האכפתיות למינהל תקין ומראית עין טהורה. איך אומרים בפריים טיים? ריגשתם.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס ומה שמדהים כאן הוא הופעתה של הסימביוזה בין צביעות ועיוורון. גנץ, אלטשטיין וכל שורת המקהלה (לא שופרות!) שמזמרת בשבחם, חושבים שהם מסירים כתם מהפנים, אבל לא שמים לב שהם כורתים את הראש. כי כשהגלגל יסתובב - והוא יסתובב - אף אדם הגון לא אמור להזדרז להגן על הבריונים שפתאום נזכרו בשבועתם הקדושה, לא להפוך לכאלה. במקרה של גל"צ, למשל, במו ידיהם חיזקו המערבבים והמערבבות את הצורך לסגור את התחנה במתכונתה הנוכחית (כך שאולי בכלל מגיעות ברכות לגנץ ולאלטשטיין).
אולם ברדוגו, כאמור, הוא רק משל. זאת ההשתלחות במשרתי ציבור אחרי זעקות השבר על מות ה"ממלכתיות"; אלה המינויים הפוליטיים והכספים הקואליציוניים כי אצלנו זה דווקא אחלה; וכן, זאת גם הלגיטימציה להתערבות פוליטית בתקשורת. בסופה של כל ארוחת שחיתות מגיע החשבון. יעקב ברדוגו לא יהיה זה שישלם אותו.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
