לא יודעת על מה נעם רז ז"ל חשב כשהוא חטף את הכדור, אבל הוא היה בסוף פעילות, אז אולי הוא פינטז על אייס ארומה, אולי חישב את השעות עד כניסת שבת - נסיעה, תחקיר, מסדר ציוד, מנחה, מקלחת. מה שבטוח, זה שהוא ידע שהוא עומד למות. הוא יודע את זה כבר 30 שנה, שכל רגע הוא הרגע האחרון, שמחר הוא תוכנית, אבל תוכניות טיבן להשתנות.
סכנת חיים תמידית זה משהו שאי אפשר להבין אותו ואת מה שהוא מוציא ממך כבן אדם. זה כל רגע, כל שנייה. נער שיקפוץ עליך מאחורי עמוד עם סכין, אישה מבוגרת עם בקבוק חומצה כשאת עומדת לעשן סיגריה באמצע משמרת, עם אפוד ונשק. המאזדה הלבנה שמתקרבת אלייך מהר מדי כשאת מחכה לאוטובוס, כדור בגב כשאתה מתלבט בין מוקה לוניל או בכלל מיקס, גם ככה אין מחר.
כל הזמן, כל רגע. אפילו סתם אזרח שתעצור כדי לתת לו דוח תנועה אחרי שסיכן אחרים ויצעק עליך שאתה מניאק ושאמא שלך עובדת במה שהיא לא עובדת ואולי לא יהרוג אותך, אבל יהרוג משהו בתוכך.
ביום-יום אתה קצת שוכח שזה אולי הרגע האחרון, אבל התת-מודע תמיד עובד וגם אם אתה שוכח הוא זוכר. אז אתה חי כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון וכשאשתך מזמינה חופשה לאוגוסט משהו בראש שלך אומר "הלוואי" כי אתה מת לחיות עד אז, להיות עם הילדים נטול דאגות וביפר על איזה חוף ים.
ועד שאוגוסט יגיע תמות עוד אלפי מיתות קטנות. בכל פעם שמישהו יתקרב אליך ברחוב תמות, כי אולי יש לו חגורת נפץ ומי שיסתכל מהצד לא יבין למה נדרכת בכלל, למה שרירי הבטן שלך התכווצו, מוכנים לספוג סכין. מהצד זה סתם מישהו שרצה לשאול איך מגיעים לרחוב הרצל, מבפנים זה מישהו שיכול לשלוח אותך להר הרצל. גם כשתשב עם אשתך במסעדה, עם הפנים לכניסה, תמיד עם הפנים לכניסה, מגע המתכת הקרה על המותן יזכיר לך שאם מישהו נכנס לכאן עכשיו עם מבט עקום אתה קם, ואולי זאת כוס היין האחרונה שלך בחיים.
אלפי אנשים חיים בינינו ככה, את הרגעים האחרונים שלהם. אלפי אנשים שנשפטים ממשרדי היי-טק, רואים מה הם עושים רק דרך מסכי .Ultra HD כמה קל זה לשפוט מישהו שהרים אלה בלי להבין שבפעם הקודמת, כשהוא לא הרים אותה, חבר שלו חטף בלוק לראש. כמה קל זה לדרוש ממנו להיות סבלני כשגם אתמול הוא עמד באותה פינה מול אותו מפגין אלים. וגם שלשום. וגם לפני חמש שנים. הפלזמות משוכללות אבל הן לא מעבירות לסלון המעוצב את השחיקה, את הפחד, את הכאב. אנחנו כועסים עליהם, תמיד. שונאים אותם אפילו, יודעים לעשות את העבודה שלהם יותר טוב מהם ומצקצקים כשרואים אותם על המסכים.
כמה קל לקרוא לו "מניאק" מול המהדורה של שמונה בערב ולהגיד לו תודה בחדשות של אחת עשרה, אחרי שכבר פרק מהאופנוע מול מחבל חמוש והספיק לשחרר כדור קטלני ומציל חיים ולדמיין את ירח הדבש עם אהובתו, שבעוד שבריר שנייה תהיה אלמנתו. כמה קל להיות ציני וכועס ושיפוטי וצדקני וכמה קשה זה לא לחכות שימות כדי להגיד לו תודה.
הם החברים שלנו, אנשי כוחות הביטחון כולם. שומרים לנו על הגב. אתם לא רואים את זה, אבל הם כל הזמן מחזיקים ידיים, יוצרים סביבנו טבעת בלתי נראית ומחייכים כשהם רואים ילדים משחקים בים, כי כמו שאמר ח' כשהדליק משואה - זה הניצחון.
דנה ספקטורצילום: יובל חןאנחנו כועסים עליהם ושונאים אותם ומאוכזבים כשהם מפסידים, אבל שוכחים שהם לא מפסיקים למות בשבילנו, הרבה לפני שהם חיים בשביל עצמם.
בא לי להגיד שהם לא צריכים תודה, כי הם לא. הם בחרו וממשיכים לבחור, בכל בוקר מחדש. אבל סובלנות, הבנה וגם חיוך מדי פעם יעזרו. יעזור אם בפעם הבאה שתראו משהו בטלוויזיה, לא נמהר לשפוט אותם לכף חובה, שנבין שיש הקשר, גם אם אנחנו לא רואים אותו או לא מודעים אליו. יעזור אם נבין שהכוונה באמת טובה, תמיד. גם כשנדמה שלא.
הם פה, איתנו. בואו לא נחכה שימותו כדי להיות איתם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
