במשך שנה וחצי, מאז נהרג בעלה במבצע חשאי שהסתבך ברצועת עזה, לבשה נאהד ח’יר א־דין רק שחור. הקפידה על כל מנהגי האבלות של העדה הדרוזית. עד היום ההוא, שבו שיחה כמעט אגבית עם בנה הבכור, טילטלה אותה. "בבגדים האלה את נראית מבוגרת ממש, אמא", הוא פלט יום אחד. נאהד תפסה את עצמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר חודשיים לאחר האסון היא שבה לעבודתה בקליניקה שלה, שם היא מטפלת בהפרעות תקשורת. אחרי שנה וחצי, בעקבות אותה שיחה עם בנה, היא ויתרה סופית על הצבע השחור וחזרה לבגדי היום־יום. "מה שהוא אמר חילחל אליי", היא אומרת בריאיון מיוחד שהיא מעניקה לנו השבוע. "עברתי טיפולים להעצמה אישית ואני הולכת באופן קבוע לפסיכולוגית. לצד מה שעברתי, יש גם רכילות מסביבי, וביקורת נוקבת שלא מרפה. כדי לעבור את זה, אני צריכה כוח נפשי עצום. בשבילי ובשביל הילדים שלי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מחמוד הלך. פיזית, הוא לא יחזור. אבל כל הערכים שלו עדיין איתנו. הוא נוכח בכל פרטי חיי והנצחתו בחיים היא החשובה ביותר. אני מאמינה שצריך להנציח, אבל לא לשבת להתאבל כל החיים. ואני מצליחה לעשות את זה בזכות מעגל של מכרים, קרובי משפחה וחברים שמאוד מחזקים ותומכים בי".
4 צפייה בגלריה
''הוא אהב אותי, כיבד אותי, היה לי גב ואוזן קשבת''. סא''ל ח'יר א דין ז''ל ואלמנתו נאהד ח'יר א-דין
(צילום: מהאלבום המשפחתי באדיבות דובר צה"ל)
אבל הצעד האמיץ ביותר של נאהד לא היה להשיל מעליה את בגדי האבלות השחורים. בחברה הדרוזית המסורתית, לא נהוג שנשים עם ילדים שהתאלמנו מתחתנות בשנית, במיוחד כאשר מדובר על אלמנות מערכת הביטחון. הציפייה בעדה היא שהאלמנה תגדל את הילדים על חשבון הקצבה הצה"לית ותחיה בצל האובדן. אבל גם כאן, נאהד החליטה לנהוג אחרת.
את הדברים שהיא תאמר לנו מיד, לא מקובל לשמוע מאלמנות דרוזיות: "מצפים ממך לקבור את עצמך. ללכת עם שחור. לא לעבוד. לחיות על קצבה של הצבא. לא לצחוק. לא לחייך. לא לטייל. רוצים מהאישה שפשוט תקבור את חייה אחרי בעלה. אבל אני רציתי לחיות. מחמוד ציווה לי לחיות. אני בטוחה שהוא היה גאה בי אם היה רואה את הדרך שעשיתי".
ידעת על התפקיד המורכב של מחמוד. על המבצעים שהוא מעורב בהם. חשבת פעם שהוא עלול לא לחזור?
"האמת שמחמוד הכין אותי להתאלמנות ולחיים שאחרי. פעם הוא שאל אותי ברצינות, 'מה תעשי אם אמות?' אמרתי לו, 'אדאג לילדים'. והוא שאל, 'ולא תתחתני?' השבתי 'לא'. מחמוד צחק ואמר, 'פראיירית, איך לא?'. צחקנו על זה, כי הוא היה איש רציונלי ופרקטי. הוא בעצם גידל אותי, כי נישאנו בגיל צעיר. כל התקופה של גיל ה־20 ולפני הייתה בנוכחותו. הוא מאוד השפיע עליי".
בלילה אחד בחודש נובמבר 2018, הפכה השיחה ההיא עם בעלה למציאות חיים נוראה. באותו ערב השכיבה כרגיל את הילדים במיטתם. "הם רצו לישון לידי, אבל אני ביקשתי מהם שלא, לא הרגשתי טוב", סיפרה כחצי שנה לאחר האסון לשרי מקובר־בליקוב, בראיון שפורסם פה. "אני זוכרת שאמרתי לילדים, 'אני מרגישה שכבד לי, שאני צריכה לישון במיטה שלי לבד'".
כשנרדמו סוף־סוף, שלחה למחמוד הודעה. "ראיתי שהוא לא קרא אותה, אבל שהיא התקבלה אצלו. זה נתן לי תחושה שהכל בסדר. ניסיתי להירדם, אבל פתאום הרגשתי שהוא מת. ממש ראיתי אותו מת מול העיניים, וראיתי את עצמי מספרת לילדים על מותו. היום אני יודעת שזה היה בדיוק ברגע שיצאה נשמתו, ואני בטוחה שכשזה קרה, הוא נפרד ממני ונתן לי את הכלים, כיצד לספר לילדים. המחשבות האלה הפחידו אותי, ובכל זאת נרדמתי.
"חמש דקות אחרי חצות אבא שלי התקשר. לא רציתי לענות לו. חשבתי על המשמעות של טלפון בשעה כזאת. אבל אבא התקשר שוב ושוב. בסוף עניתי. הוא שאל אם אני בבית. אמרתי כן. אמר לי, 'תפתחי את הדלת'. שאלתי 'למה, אבא?' ושתקתי. לא הייתי מסוגלת. הוא ענה, 'ילדתי, תחליפי בגדים ובואי תפתחי לנו את הדלת'. הוא עמד שם ולא הצליח להוציא הגה. לידו היו אנשי קצין העיר. ישר הבנתי. שאלתי מה קרה למחמוד, איך בדיוק הוא מת, אבל אבא שלי רק עמד מולי ובכה. 'אבל רק היום דיברתי איתו', אמרתי להם, 'הוא אמר שהוא חוזר מחר הביתה'".
"הדבר הראשון שחשבתי עליו היו הילדים", היא משחזרת עכשיו מחדש את אותו לילה מר. "ידעתי שבעוד רגע הבית שלנו יתמלא בקרובי משפחה והמוני אנשים. רציתי להיות זו שמבשרת להם. הערתי את הבן הבכור ואמרתי לו: 'נכון שאבא בצבא, ולפעמים קורים מקרים נוראיים? אז אבא נהרג. הוא התחיל לבכות. חיבקתי אותו חזק, הערתי את הבן הצעיר ואמרתי גם לו שאבא לא יחזור יותר. הוא כיסה את עצמו בשמיכה והתחיל לבכות. קראו לי לבוא לסלון אבל התעקשתי להיות עם הילדים ברגע הקשה הזה. להסביר להם הכל ולהשיב לשאלות שלהם. לא להיעלם".
4 צפייה בגלריה
''רציתי להיות זו שמבשרת לילדים''. הנשיא ראובן ריבלין מחבק את ילדיהם של בני הזוג בהלווייתו של מחמוד ח'יר א-דין ז''ל
(צילום: קובי גדעון, לע"מ)
ברגע אחד הפך בעלה לגיבור לאומי, אבל גיבור ללא שם וללא פנים. לצד ההתמודדות עם האובדן הענק, עם מותו של בעלה ואבי ילדיה, נאלצה נאהד לשמור על הסוד. מחמוד, בעלה המת, הפך ל"סגן אלוף מ'". זהותו נשמרה בסוד. בדיוק כמו עמנואל מורנו, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה ועד היום תמונתו אסורה בפרסום, כך חיה במשך שנים גם משפחת ח’יר א־דין. עד החלטת הצנזורה הצבאית שהתירה בשנה החולפת את שמו ותמונתו לפרסום, אי־אפשר היה לספר על אבא, להניף בגאון את תמונתו, לדבר בלי מחסומים על גבורתו.
הרמטכ"ל בעת המבצע, גדי איזנקוט, אמר אחרי נפילתו של מ' כי צה"ל חייב לו "יותר משניתן לספר". נשיא המדינה רובי ריבלין ספד לו והגדיר אותו, "מלוחמיה ומפקדיה הטובים והנועזים של מדינת ישראל". נפתלי בנט, אז שר החינוך, הצהיר כי "סא"ל מ' יירשם כאחד מגדולי גיבורי ישראל לצד יוני נתניהו ורועי קליין ז"ל".
בבית העלמין ראתה אותו בפעם האחרונה כדי להיפרד לתמיד. "חיבקתי ונישקתי אותו, והוא היה שלם", סיפרה זמן קצר לאחר האסון, "הוא נהרג מכדור, אבל לא ראו את הפציעה בפנים. הוא לא היה נראה שונה בכלל, אפילו היה עם חיוך קטן, וטיפה צהוב. וזהו. כאילו הוא ישן. הסבירו לי שהוא נהרג מיד ולפחות לא סבל. ועוד אמרו לי שבלתי אפשרי היה להציל אותו. שגם אם היה מקבל את הכדור הזה על המיטה בחדר הניתוחים, אי־אפשר היה להציל אותו. זה לא היה עניין של זמן. הכדור פשוט חדר לתוך הריאות והלב".
נדמה כי השיחות של נאהד עם בנה הבכור, שהיה אז בן פחות מעשר אבל עם חוכמת חיים, תבונה ורגישות של אדם מבוגר, הצליחו לגעת בכל פעם בדיוק בנקודה הנכונה.
כחצי שנה אחרי נפילת אביו, הוא הביט באמו ואמר לה: "אמא, העתיד שלנו לא יהיה יפה". "המשפט הזה עשה לי מאוד רע", סיפרה אז נאהד, "אבל לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שזה דווקא טוב שהוא נאמר, כי הוא חידד לי לאיזה כיוון צריך לקחת את הדברים. אמרתי לו: 'אני לא מסכימה איתך. העתיד שלנו יכול להיות טוב, ויהיה טוב'. הוא השיב 'עם אבא זה היה עתיד יותר טוב'. כמובן שהסכמתי איתו. אבל אמרתי לו: 'אנחנו יכולים להמשיך ליהנות, לצחוק, לעשות כל מה שהיינו עושים עם אבא גם בלעדיו. וזה מה שנעשה. כי ככה בדיוק הוא היה רוצה שנמשיך לחיות'".
שנתיים וחצי שנים קדימה. אותה שיחה של נאהד עם בעלה, אותה שאלה כמעט מחויכת שלו, "מה, לא תתחתני מחדש?" הפכה פתאום למציאותית מתמיד. אחרי ששבה לעבודתה, אחרי שחדלה ללבוש את בגדי האבלות השחורים, אחרי שהחליטה, התעקשה ונלחמה עם עצמה כדי להמשיך לחיות, בדיוק כמו שמחמוד רצה, זה לפתע קרה: את וואליד הכירה נאהד לפני כשנה. כמוה, גם הוא מגדל שני ילדים משלו. הם הפכו לזוג, ולפני כחודשיים החליטו להינשא. עכשיו הם מתגוררים יחד ומגדלים יחד את ארבעת הילדים.
זה לא היה צעד קל עבורך.
"היום אני יודעת שעשיתי את הצעד הכי טוב שיכול להיות. הילדים שלי מאושרים ואנחנו מאושרים".
את ההחלטה הלא־שגרתית להינשא מחדש קיבלה נאהד בליווי אנשי דת מהעדה. "הם ייעצו לי ואפילו בירכו אותי על ההחלטה להינשא. אבל נתקלנו בבעיה: לבן זוגי יש בן ובת. על פי המסורת שלנו, בנים ובנות שאין ביניהם קרבה משפחתית ממדרגה ראשונה לא יכולים לגור באותו בית. לכן החלטנו לחלק את הבית שלנו לשניים. למעלה, בקומת ההורים, חדר לילדה. ולמטה קומת הבנים. התחייבנו שלא נשאיר את הילדים לבד וכך בעצם כל הסוגיה המסורתית נפתרה".
לצד הפרק החדש שפתחה בחייה, בעלה המנוח ואבי ילדיה, גיבור ישראל, נוכח בכל רגע, בכל מקום. היום (שישי) היא תרוץ לזכרו כחלק ממרוץ "בשביל הבנים" שמוקדש למען החללים בני העדה הדרוזית ומעלה על נס את תרומת העדה לחברה הישראלית.
הם הכירו כשהייתה בת 17 בלבד, תלמידת כיתה י"א. מחמוד היה מבוגר ממנה בשבע שנים, וכבר לוחם בצבא קבע. "בכפר כולם הכירו והעריכו אותו", היא משחזרת בשיחתנו השבוע, "אחרי שנה של היכרות התחתנו, ועברנו לגור בתל־אביב, שם התחלתי ללמוד באוניברסיטה כדי להיות קלינאית תקשורת. בשנים הראשונות לנישואים לא רצינו להביא ילדים. חשבנו שזה יהיה נכון יותר שהילדים יגדלו בסביבה הטבעית שלנו, כשנחזור לכפר. למחמוד זה היה מאוד חשוב, וכך באמת היה".
איך מנהלים חיים כאשתו של של איש יחידת מודיעין חשאית?
"התנהלתי לבד כאישה עצמאית. את כל העניינים הטכניים והיומיומיים כמו ענייני הבנק והכספים, התחייבויות וחינוך ילדים אני עשיתי. זה להיות לבד מראשון עד חמישי, וזה לא קל. אבל התמודדתי וזה חיזק אותי מאוד. מחמוד הקפיד להיות איתנו בסופי שבוע, אבל זה לא הספיק. כמובן שהבנתי את זה וחייתי כך במשך שנים".
מחמוד תמך בנאהד, עודד אותה לפתוח את הקליניקה שבה היא עובדת עד היום. "הוא היה בעל מאוד מפנק. הוא אהב וכיבד אותי, וגם אני מאוד אהבתי אותו", סיפרה כחצי שנה אחרי האסון, "לבד לא הייתי מעיזה לעשות את הצעד הזה ולפתוח עסק משלי. למרות שהיה עסוק, הוא ניצל כל רגע פנוי לשיחה או לפחות להתכתבות איתי. הזוגיות הייתה מאוד חשובה לו וכשהגיע הביתה בסופי שבוע, תמיד היה מוצא זמן להיות איתי לבד. הוא דאג לי, פירגן לי, החמיא לי, היה לי גב ואוזן קשבת וידע לייעץ ביצירתיות ובהבנה עמוקה".
בזמן המועט שהיה לו בבית, התעקש למצוא כמה שיותר זמן לילדיהם. "כשהגיע הביתה בסוף השבוע היה מפנק את הילדים והורס את מה שחינכתי באמצע השבוע", סיפרה אז בחיוך, "זה מאוד מאפיין אנשי צבא. הייתה לו סבלנות אדירה לילדים. עד היום, כשאני צופה בסרטונים, אני נדהמת מחדש מהיכולת שלו להכיל ולהרגיע אותם. הוא מאוד אהב לשחק ולהשתולל עם הילדים, להקריא להם סיפורים עם תנועות וקולות, לקפוץ איתם, לצחוק איתם, להאכיל אותם, לפרגן להם. העיניים שלו הבריקו בכל פעם שפגש אותם. הוא היה כל כך גאה בהם. כאיש חינוך, הוא מאוד רצה להעצים אותם, היה לו חשוב שיגדלו עם אופי חזק. זה מאוד העסיק אותו. גם בשבוע האחרון, בהתכתבויות שלנו הוא כתב לי, 'אני מקווה שהילדים יידעו להסתדר ולעמוד על שלהם בכל המובנים'".
בשנה האחרונה לחייו בחר ללמוד שני תארים במקביל, ניהול מערכות חינוך ומינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. לפני כן סיים תואר ראשון במשפטים. את התואר קיבלו נאהד והילדים בשמו, אחרי מותו.
4 צפייה בגלריה
''היה לו חשוב שהילדים יגדלו עם אופי חזק. זה מאוד העסיק אותו''. סא''ל ח'יר א דין ז''ל
(צילום: באדיבות דובר צה"ל)
"אולי הרגיש שזמנו קצוב ורצה להספיק", היא סיפרה לאחר האסון. החלום של מחמוד היה לנהל בית ספר. "באקדמיה רוצים לקחת אנשי צבא ולשלב אותם במערכת החינוך, אבל החשיבה שלו הייתה הפוכה - לקחת אנשי צבא, לשלב אותם במערכת החינוך ולהחזיר אותם לצבא כדי שיטמיעו במערכת הצבאית תובנות חינוכיות חדשות. מחמוד היה אדם דעתן ושאפתן, כל הזמן שאף להגיע גבוה יותר, אף פעם לא הסתפק במה שעשה. אמרתי לו, 'לא צריך לרוץ לכל כך הרבה תחומים'. אבל הוא אמר לי, 'בכל פעם שאני משיג משהו, אני כבר מתחיל לסמן את היעד הבא'. ידעתי שהוא אוהב את זה. שזה עושה לו טוב. אז קיבלתי את ההשקעה שלו באהבה. היום אני מבינה, שיש אנשים שחיים 1,700 שנה ולא מספיקים לעשות רבע ממה שהוא הצליח לעשות בתקופת חייו הקצרה".
היום האחרון שלו בבית היה נראה כמו עוד יום שגרתי. "הוא הכין את עצמו לצאת מהבית", אומרת השבוע נאהד, "הייתי עם הילדים. הוא חיבק ונישק אותם כמו תמיד ואמר, 'נתראה בעוד כמה ימים', הוא רצה לצאת מהבית ואז אמרתי לו, 'מה איתי? איפה החיבוק שלי?' הוא חזר, נתן לי חיבוק חזק, ויצא.
אחרי מותו, הופתעת לגלות שהוא היה בתוך רצועת בעזה?
"מאוד. תמיד חשבתי שהוא פועל בחו"ל אבל לא שאלתי יותר מדי שאלות. הבנתי שהוא ביחידת מודיעין וזהו, קיבלתי את זה. לא נתתי למחשבות שלי לרחף יותר מדי. הבנתי שעבודתו מאוד מעניינת והיא למען מטרה נעלה. זמן קצר אחרי שהתחתנו הוא יצא לאחד מאותם מבצעים. הוא אמר לי באיזה תאריך הוא אמור לשוב. אבל באותו יום הוא לא הגיע. התחיל להחשיך, ואני לבד לגמרי. אין לי עם מי לדבר, אין לי את מי לשתף. נשברתי ופרצתי בבכי. מאוחר בלילה התקשרה אליי מישהי מהיחידה. 'אנחנו מזהים עיכוב של 24 שעות אבל אנחנו רואים אותם, אל תדאגי', היא אמרה לי. בבוקר הוא באמת הגיע. למעשה, כל החיים שלנו היו סביב מבצעים והיעדרויות מהבית".
מחמוד נודע גם בפעילות החברתית שלו בעדה ולמען זכויות בני העדה. את מרגישה את ההשפעה שלו גם היום, ארבע שנים אחרי מותו?
"חד־משמעית כן. מחמוד היה פעיל בארגונים והיה יועץ לענייני צבא לכל הצעירים שהיו לקראת גיוס ולכאלה שהיו בקבע. כבוגר של הפנימייה הצבאית של הריאלי בחיפה, גם אחרי השירות הסדיר הוא המשיך במעורבותו החברתית. הוא כבר החל במהלכים כדי להגשים את החלום שלו, להקים את בית הספר שרצה לנהל. ומעבר לזה הוא היה אחד מהקצינים שעמדו מאחורי המחאה בכיכר רבין נגד חוק הלאום. הוא שאל לא פעם מה יקרה אחרי שהחוק יעבור, מי יהיה החלל הראשון שייחשב לחלל סוג ב'. כמה עצוב שזה היה הוא".
השיחה אינה קלה עבורה, אבל נאהד שלמה. שלמה עם ההחלטה לבחור בחיים, שלמה עם ההחלטה להינשא מחדש ושלמה עם ההחלטה לדבר ולהתראיין. לקראת סיום השיחה, כשהיא מתבקשת להביט לעדשת המצלמה בחצר ביתה בגליל, היא עושה זאת בגאווה.
נאהד, מה המסר שלך לנשים אחרות?
"לעמוד על שלנו ולהקשיב לעצמך. את היחידה שיודעת מה טוב לך ומה טוב לילדים שלך. אל תיתני לשום גורם להכתיב לך את תסריט החיים, במיוחד אחרי אובדן".
