מרוץ הטור דה פראנס ידוע כאחת מתחרויות הספורט הקשות בעולם. שלושה שבועות של רכיבה מפרכת על אופניים ברחבי צרפת ומדינות נוספות עד קצה גבול הכאב. לא מפתיע אם כך שאת שם המרוץ המפורסם שאלו המח"טים והמג"דים בצה"ל למסע הכואב והמייסר נפשית, שהם מכנים "טור דה שכול".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כבר עשרה ימים, לצד קרבות ההגנה בצפון הארץ, עסוקים מפקדי הגדודים של חטיבת גולני בביקורים, או לפחות בשיחות עם המשפחות השכולות של חללי גדודיהם - אלה מִשָּׁנים עברו ואלה החדשים, שנוספו השנה, מאז אותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר. בגולני מספרי החללים עצומים. בגדוד 13 לבדו נפלו מאז פרוץ המלחמה 44 חיילים; בגדוד 51, נהרגו 33.
7 צפייה בגלריה
המג''דים של גולני. מימין לשמאל: סא"ל עומר סולימאן, סא"ל טל תורג'מן, סא"ל דוד כהן, סא"ל מאיר אוחיון
(צילום: איליה מלניקוב)
לקראת יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, ואחרי שהובילו את התמרון הקרקעי ברצועה, כינסנו לראיון מיוחד את ארבעת מפקדי הגדודים של החטיבה החומה: מפקד הסיירת, סא"ל דוד כהן (36); מפקד גדוד 51, סא"ל מאיר אוחיון (36); מפקד גדוד 12, סא"ל עומר סולימאן (36); ומפקד גדוד 13, סא"ל טל תורג'מן (31), שקיבל את הפיקוד על הגדוד אחרי נפילת המג"ד הקודם, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, בקרב בשג'עייה.
אנחנו פוגשים אותם בגבול הצפון, שם הם נמצאים מאז שיצאה החטיבה מהרצועה. מתקן חינוכי־תיירותי שלאור הנסיבות הוסב למוצב צבאי. במהלך השיחה איתם מתקבלת הודעה: "פצצת מרגמה נפלה במוצב סמוך. יש נפגעים". סא"ל תורג'מן, שאחראי לגזרה, מקפיץ כוחות רפואה ופינוי ויוצא למקום. כשהוא שב, פניו עגומות. אחד הלוחמים נהרג מפגיעת הפצמ"ר. למחרת כבר הותר לפרסום: ההרוג הוא לוחם האיסוף, סמ"ר חיים סבח (20) ז"ל, מחולון.
שמענו מארבעתם על ההתמודדות הקשה ב-7 באוקטובר, על השליטה והביטחון שחשו במהלך התמרון במקומות המסוכנים ביותר בתוך הרצועה, על הלוחמים והחברים שאיבדו בקרבות, וגם על התסכול העצום כשקיבלו את הפקודה לצאת מעזה. "המשימה עוד לא הושלמה", אומר סא"ל אוחיון, מג"ד 51. ומפקד הסיירת, סא"ל כהן, מדגיש את הסיבה: "יש עדיין חטופים".
סא"ל אוחיון, נשוי ואב לשלושה, גדל בבית־שאן וכיום גר בכפר-סבא. את שירותו הצבאי החל כלוחם בגדוד 51, ולפני שנתיים סגר מעגל כשחזר אליו כמפקדו. בין לבין, הוא היה מפקד פלגה באגוז, מפקד בית הספר של הסיירת וקצין אג"מ חטיבתי. עזה הותירה בו צלקות כבר ב־2014, במבצע צוק איתן. אוחיון שימש כמ"פ באגוז והיה אחד מ־14 הלוחמים שנפצעו בקרב בשג'עייה, שבו נפלו שניים מלוחמי היחידה סמ"ר טל יפרח ז"ל וסמ"ר יובל דגן ז"ל. "זה היה אירוע הלחימה הכי משמעותי שהיה לי עד המלחמה הזו", הוא אומר.
בשבת, 7 באוקטובר, שניים מגדודי החטיבה היו בתעסוקה בפיקוד דרום. גדוד 51 החזיק את גזרת כיסופים, וגדוד 13 היה בגזרת נחל עוז. לוחמי הסיירת החזיקו את קו ג'נין, ואילו גדוד 12 היה בגזרת בנימין.
"הגדוד היה בכוננות רגילה", משחזר סא"ל אוחיון. "כחצי מהאנשים יצאו הביתה לחג, והיו תחתינו עוד חמישה טנקים עם מ"פ ומרגמות. חמי נפטר יום קודם ואשתי הייתה בחודש תשיעי, אז הסגן שלי החליף אותי וגם אני הייתי בבית. ב־6:37 בבוקר קיבלתי הודעה ממפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שהיה במוצב מארס: 'פשיטה על ציר כיסופים, שלחו כוחות'. מיד יצאתי דרומה. ב־8:30, בצומת מעון, כבר נתקלתי במכונית של 'ברנש' (מפקד סיירת נח"ל, סא"ל יהונתן צור ז"ל) ובגופות שלו ושל מח"ט הנח"ל (אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל)".
15 יישובים כוללת גזרת כיסופים. "למעט ניר עוז, הגענו בכוח כזה או אחר לכולם", אומר סא"ל אוחיון בכאב. "עשרות אירועים, קרבות מורכבים. חיילים ומ"כים שניהלו לחימה וקיבלו החלטות ברמות של (בכירים) יותר ממ"פים ומג"דים, והבינו שדבר ראשון הולכים לקיבוצים. העבודה שלהם הייתה מדהימה, ראיתי שם רוח לחימה ואחריות, כמו אריות. סרן אורי שני, מפקד מחלקה בגדוד, יחד עם עוד שישה לוחמים, ניהלו לאורך שישה קילומטרים קרב נסיגה והשהייה עם מארבים חפוזים, והרגו עשרות מחבלים. כשהוא הלך לבונקר להביא עוד תחמושת, הוא נהרג מפצמ"ר. סמל תומר נגר, נגביסט, נפל בעמדה שלו עם המקלע. הוא לא עזב את העמדה עד שכל התחמושת נגמרה לו. רס"ן רז פרץ, מ"פ מפקדה, שמר על החיילים שלו במיגונית, וחיסל שלושה מחבלים עד שנהרג. היו שם המון סיפורי גבורה. רק מתוך מחנה כיסופים הוצאנו 21 גופות של מחבלים, ואגוז הוציאו עוד שמונה. גזרת כיסופים הייתה מעוז לחימה חזק. עד הערב ייצבנו את המצב בגזרה, ואחרי 50 שעות הודעתי: 'סיימנו את שלב הבלימה'. היו 13 נקודות חדירה בגזרה. בשני הלילות הבאים, כחלק מטיהור המרחב, הרגנו עוד 15 מחבלים".
איך אתה מסביר את התוצאה הקשה?
אוחיון: "בשעות הראשונות הם הצליחו סוג־של-לנצח, בזכות כמה דברים: ההפתעה, המסה העצומה שהם הגיעו איתה, המקבילוּת בכל כך הרבה נקודות חדירה בו־זמנית, ונוהל קרב איכותי שהם ביצעו – הם סגרו את צירי הגעת העתודות, ו'עיוורו' אותנו מבחינת אמצעי תצפית. היכולת שלנו לייצב את הגזרה עוד באותו ערב היא בזכות רמת הכשירות והכוננות של הגדוד: כל פלוגה עשתה שניים־שלושה תרגילים פלוגתיים, הייתה ללוחמים היכרות טובה עם השטח. חממי (אל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית, שנפל בקרב בנירים עם שני לוחמי החפ"ק שלו – סמ"ר תומס אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל – י"י, ר"ו) עשה לנו תרג"ד (תרגיל גדודי) רק חודש קודם. במשך 24 שעות תרגיל הוא 'טימטם' אותי מתרחיש לתרחיש. לא ויתר על כלום. אבל התרחיש הכי חמור היה תרגול של שתי פשיטות במקביל; כאן היו 13".
7 צפייה בגלריה
אופנוע ששימש לפלישה לכיסופים. ''בשעות הראשונות הם הצליחו סוג-של לנצח''
(צילום: יובל חן)
עם אותו סדר כוחות ואם הייתה לך התרעה מראש, הייתם פועלים טוב יותר?
אוחיון נאנח. "נכון שזו חוכמה בדיעבד, אבל אם הייתה לי התרעה של שעה אחת, שעה בלבד, הכל היה נראה אחרת מבחינתנו ומבחינת הגזרה, הקיבוצים. אלמנט ההפתעה היה כל כך משמעותי פה. בהתרעה של שעה כבר הייתי מציב את כיתות הכוננות ביישובים, סוגר את כל צירי ההגעה, כל הלוחמים היו כבר בחוץ עם ציוד. זה מה שהייתי צריך. שעה. תן לי שעה".
סא"ל כהן (36), מפקד סיירת גולני, גדל במגדל־העמק וכיום מתגורר בעכו. הוא נשוי ואב לשלושה. אחד מילדיו, בן חמישה חודשים, נולד במהלך המלחמה. "הוא בקושי מכיר אותי", צוחק כהן, "הוא חושב שאני דוד שלו".
את חטיבת גולני הוא מכיר על בוריה. הוא גדל כלוחם באגוז, היה מ"פ בגדוד 51, סמג"ד ב־13 ומג"ד בביסל"ח (בית הספר לחי"ר), לפני שהחל לפקד על הסיירת, שנחשבת לאחת מיחידות העילית של צה"ל.
סא"ל סולימאן, מג"ד 12, שנפצע יום לפני הכניסה הקרקעית: "תפסתי את הראש. לא מהכאב, משברון הלב. בלי להישמע קיצוני, חשבתי 'חבל שלא פגע בראש'. זו הייתה התחושה. כבר נגעתי בעזה, הייתי בפנים"
ב־7 באוקטובר הסיירת החזיקה את קו ג'נין. "פלוגה בג'למה, פלוגה במבוא דותן ופלוגה באבני חפץ. שעה נסיעה בין כל מקום", הוא מתאר. "ב־7:00 קיבלתי שיחה מקצין האג"ם שלנו: 'הופעל נכס לאומי' (הקפצה של כל הכוחות ליחידה). לא הייתה שום תמונת מצב. אף אחד בדרום לא ענה. הקפצתי מבית הספר של הסיירת את הלוחמים שהיו בשבוע ההכשרה האחרון שלהם. שלחתי דרומה שני צוותים עם מפקד בית הספר ועוד מ"פ. במקביל אירגנתי ארבעה מסוקים שיורידו אותנו דרומה, אחרים יצאו בכלי רכב. בינתיים, בגזרה, הקפצתי את כיתות הכוננות האזרחיות, עד הגעת אנשי המילואים שלנו. הכוח הראשון שלנו הגיע לדרום ב־11:45. אבל בשביל הגדוד של מאיר (אוחיון), שנלחם שם מהבוקר, זה נצח. המסוק הנחית אותנו באזור מושב יתד, והראשון שפגשתי הוא אפרים תהילה שנהג באמבולנס שהשיג שם. הייתי סגנו של תהילה באגוז, אמרתי לו: 'אם לפגוש פה מישהו, זה אותך'".
סא"ל תהילה, לוחם מעוטר ונועז במיוחד, היה מפקד יחידת אגוז והודח מצה"ל על ידי הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי, אחרי שני אירועים חמורים: בראשון, שני מפקדי פלגה באגוז, רס"ן איתמר אלחרר ורס"ן אופק אהרון ז"ל, נהרגו מירי מוטעה של חברם ליחידה. במקרה השני נחשף תהילה כמי שלא אמר אמת בתקרית שבה לבנת חבלה שהופעלה באימון היחידה הציתה שריפה. במקום תהילה מונה למפקד אגוז סא"ל מ'. בשעות הראשונות של הקרב בקיבוץ כיסופים, מ' נפצע, ותהילה, שירד עצמאית לדרום, החליף אותו בתפקיד במהלך המלחמה ועל פי מפקדיו עשה זאת בהצטיינות.
סא"ל כהן ולוחמיו בסיירת גולני הגיעו לשער קיבוץ חולית, וכבר בש"ג נתקלו במחבלי הנוח'בה של חמאס. "איגפנו את השער, נכנסו דרך הגדר, חברנו לטנקיסטיות מגדוד קרקל שהגיעו עם טנק וחיסלנו יחד איתן את המחבלים", הוא אומר. "סרקנו את הקיבוץ ופינינו פצועים, ובמקביל הכוחות שלנו הגיעו וניהלו קרבות במקומות נוספים בגזרה. כוח מבית הספר שלנו הרג מחבלים ביער בארי. אחד הלוחמים שלנו, סמ"ר רואי גורי ז"ל מאופקים, יצא מהבית והסתער על המחבלים שם, עד שנהרג. לפני 7 באוקטובר נלחמנו קצת, היינו במצבים תחת אש, כל לילה יצאנו לפעילויות, אבל מה שנתקלנו בו בדרום לא דומה לשום דבר. עשור אחורה, סיירת גולני לא פעלה לא בצפון ולא בעזה, רק בג'נין. זה משהו שעכשיו צריך ללמוד ממנו".
סא"ל סולימאן, מג"ד 12, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־36, החל את דרכו כלוחם באגוז. הוא גדל ברמת ישי, ולאחרונה עבר עם רעייתו ובנם הקטן, יובל, לרחובות. בהמשך דרכו היה מ"פ מסייעת בגדוד 13, סמג"ד הסיירת, ראש ענף במרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים, ולפני קצת יותר משנה קיבל את הפיקוד על גדוד 12. "ב־7 באוקטובר הייתי בבסיס", הוא נזכר. "החזקנו את גזרת בנימין. ב־6:30 בדיוק סיימתי הערכת מצב והחלו המטחים לדרום. כשקלטתי את כמויות המטחים, הבנתי שמדובר במשהו אחר, חריג. באותו רגע, על דעת עצמי, אמרתי למ"פים שלי, שישבו איתי בסיום הערכת המצב, 'שכחו את כל מה שדיברנו, עכשיו זו מלחמה'. ככה. על דעת עצמי. כשהבנתי שיש חדירות, הקפצתי כוחות אצלנו ביישובים בגזרה – עלי, שילה, בית אל. הייתי בטוח שגם לשם יגיעו עוד רגע. שלחתי לדרום, עם האמרים, מחלקה מכל פלוגה, מצוידת ברימונים, מאגים ותחמושת, יחד עם מ"פ המסייעת של הגדוד. במקביל עוד ניסינו להבין מה קורה שם, לאן להגיע, איפה צריכים אותנו. גם פלאי (תת-אלוף יאיר פלאי, ששימש אז כמח"ט גולני) ניסה לברר. אבל בדרג האוגדה והחטיבה שם, אין עם מי לדבר".
"לא היה שם פו"ש (פיקוד ושליטה)", מעיר אוחיון, שכבר נלחם באותן שעות בשטח.
"הוצאתי כוחות לבסיס שלנו, שיכינו את כל הכלים למלחמה", ממשיך סולימאן. "במקביל הלוחמים שלנו הגיעו לאשקלון, לשדרות. ב־17:00 הם הגיעו לניר עם ונתקלו בחוליה".
סא"ל תורג'מן, מג"ד 13: "התמרון הקרקעי הוכיח את עצמו, גם תחושת המסוגלות היא עצומה. כשמדברים על כיבוש דרום לבנון, אין כבר סקפטיות. שרוק, ונעשה את זה"
סא"ל תורג'מן, מפקד הגדוד החדש של 13, אמנם גדל בחטיבה, אבל ב־7 באוקטובר שימש כמג"ד בביסל"ח. הוא נשוי ואב לשניים. גדל בקריית־אתא ומתגורר כיום בקריית־מוצקין. "יומיים קודם, בחמישי, סיימנו קורס מ"כים", הוא מספר. "כשהסמג"ד שלי התקשר ב־7:15, חשבתי שאולי פרצו לנו לבסיס, שאיזה חייל ירה באוויר. הוא אמר לי: 'תדליק חדשות, תראה מה קורה'. הקפצתי את כל הגדוד דרומה. צוות של דוד, של הסיירת, היה אצלי בקורס. רק כשהגענו אל מחוץ למושב ישע וראיתי מחבלים ואזרחים הרוגים על הרצפה, הבנתי מה קורה. היינו שם עם ארבעה ג'יפים, בלי רימונים, בלי מקלעים, בלי טילי לאו - רק נשק אישי. הקפיצו אותנו לקיבוץ סופה, היו שם ארבע לוחמות על טנק שעשו עבודה מדהימה. פינינו את התושבים הנצורים, היו לנו היתקלויות באזור. סגרנו מעגלים בעזרת זיק (כטמ"ם) ומסוקי קרב. נשארנו שלושה־ארבעה ימים להגן על הקיבוץ, אחריהם חברתי לחטיבה 188 של השריון, ואת כל התמרון הקרקעי עשינו איתם".
הם חברים קרובים, ארבעתם. לאורך 18-17 שנות שירותם, דרכיהם הצטלבו לא אחת, בתפקידים בגדוד, בקורסים, במבצעים בשטח. גם סא"ל גרינברג ז"ל, וסא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מג"ד שריון שנפל בתמרון, היו חברים שלהם. חברות קרובה שנצרבה באש ובדם. אחרי המכה הקשה ב־7 באוקטובר, הם חיכו בקוצר רוח להיכנס לתמרון.
"יממה לפני התמרון, יצאנו למבצע מקדים", מספר סא"ל סולימאן. "פשיטה ראשונה, עם חטיבה 7 של השריון, שהגדוד שלי פעל איתה. נכנסנו לג'וחור א־דיכ. היינו שם 14 שעות. כשיצאנו חזרה לשטחי הכינוס עליתי על נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) וכינסתי את המ"פים לשיחה. אחד הלוחמים, שתיפעל את מקלע המאג, טיפל במעצור. הוא פרק את המאג, ואז נפלט לו כדור בדיוק לשוק שמאל שלי. הכדור נכנס ויצא".
סא"ל תורג'מן, שהחליף כמג"ד 13 את סא"ל גרינברג ז"ל שנפל בשג'עייה: "כולם אמרו לי 'בוא, תשקם את הגדוד'. כשהגעתי גיליתי שחוץ מהמשפחות השכולות, אין את מי לשקם. העוצמות היו אדירות עוד לפניי, בזכות תומר"
למזלו של סא"ל סולימאן, הקליע לא שבר את העצם ולא קרע רצועות וגידים, אבל זה הספיק לו כדי להבין מיד שלתמרון למחרת הוא כבר לא ייכנס עם לוחמיו. "תפסתי את הראש", הוא נזכר. "לא מהכאב, משברון הלב. אני לא יודע להסביר עד כמה התאכזבתי. בלי להישמע קיצוני, כבר חשבתי 'חבל שלא פגע בראש'. זו הייתה התחושה. כבר נגעתי בעזה, הייתי בפנים, עם כמה שאתה טעון מכל מה שהיה ב־7 באוקטובר, ועם העובדה שהכל כבר מוכן לתמרון. זה תסכול עצום".
סולימאן פונה לבית החולים סורוקה בבאר־שבע. ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, שנבחר בשבוע שעבר להדליק משואה הערב, היה בין המטפלים בו. "הבן שלו", מחייך סולימאן, "היה חייל שלי באגוז".
סא"ל שחר ברקאי, מפקד בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גולני, שבתפקידו הקודם היה מג"ד 12, מיהר לחזור לתפקיד ולהחליף את סולימאן. "חשבתי שתוך שבועיים אני חוזר", נזכר סולימאן. "אבל הרופאים כל הזמן אמרו לי 'תמתין, תמתין'. אחרי שלושה שבועות באתי לבדיקה והייתי בטוח שיאשרו לי לחזור, אבל אז התברר שאני צריך עוד ניתוח, כי היה זיהום וקריש דם".
בהפסקת האש שנעשתה לטובת עסקת החטופים, יצא גדוד 12 לרענון, וסא"ל סולימאן בא לבקר את לוחמיו. "אמרתי להם שכשהחיילים שלך נלחמים ואתה רחוק, ולא עם הגדוד, זו התחושה הכי קשה למפקד. אבל זו גם גאווה גדולה לדעת שגם כשאתה לא נמצא, הגדוד עובד כמו מכונה".
בדצמבר, כחודש וחצי מתחילת התמרון, נפצע סא"ל ברקאי באורח בינוני, בהיתקלות בחאן־יונס. סולימאן לא היסס. על אף שהפצע ברגלו עדיין לא נסגר, הוא מיהר לחזור להוביל את לוחמיו. "לקחתי איתי סטפה של תחבושות", הוא מתאר. "היינו יוצאים להתקפה, וכשחוזרים הייתי נכנס לנמ"ר, מחטא את הפצע עם מגבונים ומים ומחליף תחבושת. אחרי שבועיים בעזה הפצע נסגר סופית".
לפני כשלושה שבועות, בראיון ל"ידיעות אחרונות", הסביר תת־אלוף דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36, שכוללת בתוכה גם את חטיבת גולני – שבפיקוד הדרום לא היו כלל תוכניות לפעולה נרחבת ברצועת עזה, ולכן נדרשו שבועיים עד לתחילת התמרון. "הייתה תוכנית בהיקף קטן ולא רלוונטי", אמר אז. "שיפא? המעגנה? נוסיראת? מי תיכנן בכלל להיות שם? אז הצגנו תוכניות, אימונים, תרגילים, התארגנו על חימוש, הכנו צוותי קרב".
בתמרון הקרקעי הרגשתם שאתם מוכנים?
"לא נעים להשתמש במילה הזו", אומר סא"ל אוחיון, "אבל להבדיל מ-7 באוקטובר, התמרון היה טוב. אתה תוקף, אתה בשליטה ככוח צבאי. שלושה חודשים של תמרון כבר לא דמו למה שחטפנו. אחרי מה שעברנו ב־7 באוקטובר - כמה שעות קשות, של כמעט תבוסה - התמרון היה נקודת אור. הוא נתן לנו כוח. אנחנו פתחנו את מסדרון נצרים. גולני הובילה את האוגדה כל הזמן".
הסיירת וגדוד 51 קיבלו את המשימה לכבוש את שיח־עג'לין, שכונה בדרום מערב העיר עזה, שנמצאת במקום אסטרטגי במיוחד – על גבעה מעל כביש החוף העזתי. "היינו צריכים לפתוח את 'ציר החוף'", מתאר אוחיון. "התמרון התנהל על פי תוכנית הלחימה. כבשנו את שיח־עג'לין. בבוקר המחבלים ביצעו עלינו התקפה פלוגתית, הרגנו עשרות מהם".
"זו הייתה התקפה משולבת", מתאר מפקד הסיירת, כהן. "פתאום הם צצו מתוך פירים ממש על קו המים, מכוניות תופת הגיעו על כביש החוף, ומתוך השכונה עצמה יצאו נוח'בות מגדוד שג'עייה שהגיעו לתגבר – חמישה מחבלים עם RPG. פירקנו אותם".
סא"ל אוחיון, מג"ד 51, על התקרית בשג'עייה: "זה היה קרב של גבורה. כמה מפקדים היו שם. בנבה, מח"ט לשעבר; תומר, מג"ד; מפקדי הפלוגות; אלה חברים שלך, פקודים, אנשים שלך. זה אגרוף בבטן. פצצה. אבל אתה ממשיך, אין ברירה"
"חיכינו לזה", אומר כהן, "והנה – סוף־סוף מתמרנים. דוהרים לתוך עזה - חיל האוויר, חיל הים, טנקים - אתה שועט ואף אחד לא עוצר אותך. הם מורידים את הראש, מסתתרים במנהרות. 'הבלוף של ציר החוף', כינינו את זה. המנהרות עצמן הן כמובן האירוע הכי מאתגר. עד שלא נכנסנו לתמרון, לא הבנו את סדרי הגודל שלהן".
"עברנו שכונה־שכונה וחיסלנו את המחבלים", אומר אוחיון. "שיח־עג'לין, רימאל, זיתון, שג'עייה ומחנות המרכז – שיח־בורייג' ואל־מע'אזי. רוח לחימה אדירה. למידה מבצעית כל הזמן תוך כדי לחימה. כיבוש רבי־קומות, עבודה עם דחפורי D9 שלא הכרנו קודם. האירוע הגדול היה שג'עייה".
"הפקודה לשג'עייה הייתה ל־72 שעות", מגלה סא"ל כהן, "נשארנו שם 21 יום. לחטיבת גולני יש חשבון ארוך עם שג'עייה. הפעלנו שם רחפנים, צלפים, מארבים, והרגנו שם הכי הרבה מחבלים. הגענו עד אליהם. עד לאויב. לפרוץ, לחדור, לראות אותו ולחסל מטווחים קצרים".
לאורך התמרון למדו לוחמי גולני להבדיל בין שיטות הפעולה של גדודי חמאס השונים. "גדוד סברה (אחד מגדודי העיר עזה) פועל בעיקר מתת־הקרקע", מתאר סא"ל כהן. "גדוד זיתון עקשן יחסית ופועל בפשיטות כמו כוחות מיוחדים. גדוד שג'עייה עובד בשיטת 'מתחמי לחימה'. המבנים שם מוכנים מראש, ממש עם כל הציוד, אמצעי הלחימה, מטענים, נשק, ורק הפעילים עוברים בתעלות ממבנה למבנה. הם מחכים שם והכל מוכן להפעלה. בגדוד אל־בורייג' בעיקר ברחו. היכולות שלו היו נמוכות יחסית. בכלל, במפגשים עם מחבלי חמאס הם בעיקר ברחו. ניסו לעשות תחבולות, לשלוח נשים וילדים כתצפיתנים, לגלות איפה אנחנו, ואז לירות RPG ולברוח".
"חמאס וחיזבאללה מושתתים על גרילה", מוסיף אוחיון. "התוכנית שלהם היא 'תיכנס, תרגיש בנוח, ואז נדפוק אותך'. ב־7 באוקטובר, יימח שמם, הם פעלו טוב. אבל אחר כך, בתמרון, הם התפוררו. ניסו לפגוע רק מטווחים רחוקים, או שברחו".
אבל בכל זאת, בציבור יש עדיין תחושה שלא ניצחנו אותם שם. צה"ל הגדול לא יכול לחסל ארגון טרור?
תורג'מן: "אפשר. אבל הכל פונקציה של זמן".
אוחיון: "במוסול, נדרשו לארצות־הברית תשעה חודשים כדי לחסל 5,000 מחבלים של דאעש".
ב־12 בדצמבר שוב ספגה חטיבת גולני מכה קשה מאוד. אחת הפלוגות שנכנסו למבנה בשג'עייה נקלעה לחילופי אש, והקשר עם מפקדה נותק. בגולני, כמו בגולני, כולם זינקו לסייע. "היינו במהלך קרב כיתור של הקסבה", מתאר סא"ל כהן. "אוחיון נכנס ראשון ללב השכונות ואני אמור להיכנס אחריו. כששמענו את הדיווח על הפלוגה שנפגעה, כולנו התקרבנו למתחם. פגשתי שם את תומר (סא"ל תומר גרינברג, מג"ד 13 – י"י, ר"ו) ואת בנבה (אל"מ יצחק בן בשט ז"ל, אגדה בפני עצמה בחטיבת גולני, שהיה אמור להשתחרר מצה"ל, אך התנדב במלחמה לפקד על החמ"ל של מח"ט גולני). החלטנו שתומר ילך לחפות מכיוון אחד של המבנה, ואנחנו ניכנס פנימה. ברגע שהכוח של תומר יצא לחיפוי, הוא נפגע. הסמטה הזו הייתה סמטת מוות. הם נקלעו למארב בין שתי חוליות שחיכו להם. זה שטח סגור, אי־אפשר להיכנס אליו בלי להיפגע, אי־אפשר להכניס רכבים משוריינים. החילוץ שם ארך שעות ארוכות".
סא"ל כהן, מפקד סיירת גולני: "אחרי השואה אמרנו 'לעולם לא עוד', ובאוקטובר היה לנו עוד. זה השאיר אצלי תחושת החמצה קשה מאוד. זה לא יקרה שוב. אני מרגיש כמה הלוחמים שלי ששים אלי קרב בצפון"
תשעה לוחמים נפלו באותה תקרית קשה: אל"מ בן בשט; סא"ל גרינברג; רס"ן רועי מלדסי (23), מ"פ בגדוד 51; רס"ן משה אברהם בר־און (23), מ"פ בגדוד 51; סרן ליאל חיו (22), מ"פ בגדוד 51; סמל ערן אלוני (19), לוחם בגדוד 51; סמל אחיה דסקל (19), לוחם בגדוד 51; רס"ן בן שלי (26), מפקד פלגת לוחמים ביחידת החילוץ 669; ורס"ל רום הכט (20) לוחם, ביחידת החילוץ 669. יהי זכרם ברוך.
"זה היה קרב של גבורה ורעות לוחמים, בצורה הכי יפה שלה", אומר אוחיון שלא מסתיר את כאבו. "כמה מפקדים היו שם. בנבה, מח"ט לשעבר. תומר, מג"ד. מפקדי הפלוגות. הייתי כבר בתוך הקסבה ושמעתי הכל בקשר. אלה חברים שלך, פקודים שלך, אנשים שלך. זה אגרוף בבטן. פצצה. אבל אתה ממשיך, אין ברירה".
סולימאן: "צריך להבין עד כמה הקשרים עמוקים כאן. דוד, בצוק איתן, פינה אותי כשנפצעתי מרסיסי רימון. בנבה עמד לצידי בחופה כשהתחתנתי. תומר היה איתי שנתיים בצוות במכללה לפיקוד טקטי. אלה החברויות הכי קרובות שיש".
"הרוח הזו של המפקדים מקדימה. זו הייתה הרוח כל המלחמה", מוסיף סא"ל כהן.
אחרי נפילת סא"ל גרינברג ז"ל, הגיע קודמו בתפקיד, סא"ל יובל מזוז, וקיבל חזרה את הפיקוד על גדוד 13 עד ליציאה מהרצועה והעברתו הרשמית לפיקודו של תורג'מן.
איך מתחילים לפקד על גדוד שספג מכות כאלה?
תורג'מן: "תוך כדי האירוע הייתי בצד השני של שג'עייה. יום אחר כך, כשהתחילו לדבר איתי על לקחת את הגדוד, התחושות היו מעורבות; להחליף מג"ד כמו תומר שנהרג, בגדוד שחטף מכה קשה מאוד ב־7 באוקטובר. כולם אמרו לי 'בוא, תשקם את הגדוד'. כשהגעתי ופגשתי את המפקדים ואת הלוחמים בגדוד, גיליתי שחוץ מאשר את המשפחות השכולות, אין את מי לשקם. העוצמות שם היו אדירות עוד לפניי, בזכות תומר. זה גדוד שאחרי מה שקרה לו ב־7 באוקטובר, הפך את הקערה ויצא למלחמה. כשגיליתי אילו עוצמות יש שם, הזזתי הצידה את כל האמירות על הצורך לשקם".
כהן: "תומר פונה ב־20:00, וב־4:00 לפנות בוקר מזוז כבר הוביל את הגדוד להתקפה".
"אין נקודה בעזה שרצינו להגיע אליה ולא הגענו"
כשמבקשים מהם לציין את נקודות האור שלהם במלחמה הזו, כל המג"דים מציינים את יכולות המפקדים והלוחמים הצעירים. "לוחמים, מ"כים, מ"מים, מ"פים, שנכנסים למלחמה כזו בלי ניסיון מבצעי, זה סיפור מורכב", אומר אוחיון. "כמפקד, אני תמיד מוטרד, האם אני מכין אותם מספיק טוב למשימה? ובתמרון הזה נוכחתי לדעת שהם עמדו במשימה הזו, ה־אבא של ה־עמדו בה. בכל התמרון הזה לא היה אף לוחם, בטח שלא מפקד, שניגש אליי ושאל מתי מסיימים".
סולימאן: "אין נקודה שרצינו להגיע אליה בעזה ולא הגענו. מ"כים, מפק"צים, מ"פים, קופצים לכל משימה. אין 'לא'. מצד שני, הם שואלים ומטילים ספק מקצועי בכל דבר".
אוחיון: "הם מערערים עליך ומאתגרים אותך מקצועית בשאלות חשובות. וזה חשוב מאוד".
כהן: "אנחנו גם מעלים את השאלות האלה הלאה, למפקד האוגדה ולאלוף. ככה לומדים. מלמטה למעלה. ההערות מגיעות מהשטח".
סא"ל כהן מסופק גם מההרס שנותר ברצועה. "בקילומטר הראשון בשג'עייה אין כלום. אבל זה עדיין לא כך בכל הרצועה. יש מקומות שיכולנו לפעול יותר חזק. ועדיין, כמובן, יש חטופים".
"כשאמרו לנו לצאת, זה תיסכל אותנו", מסביר אוחיון, "אנחנו מבינים את החשיבות של מה שאנחנו עושים ועוד צריכים לעשות בצפון, אבל עוד לא השלמנו את המשימה ברצועה".
תורג'מן: "כמג"ד בלחימה, הרגשתי סיפוק לראות את כל העוצמות של הצבא. אני חושב גם שהמלחמה הזו תעשה שינוי ענק בצבא, שעד עכשיו השקיע בעיקר במודיעין ובחיל אוויר. שם כסף על פצצות, ולא על נעליים. התמרון הוכיח את עצמו. גם תחושת המסוגלות היא עצומה. כשמדברים על כיבוש דרום לבנון, אין כבר סקפטיות אם אתה מסוגל לעשות את זה. שרוק, ונעשה את זה".
כהן ואוחיון אומרים שזו גם התחושה אצלם. "במיוחד בתקופה הזו, אחרי יום השואה", אומר אוחיון, "כשמישהו אומר שהוא מתכוון להשמיד אותך, תתייחס אליו ברצינות. אני לא יודע אם חיזבאללה יקרה עכשיו או בעוד שנתיים, אבל זה יקרה. אנחנו מתכוננים כבר שלושה חודשים. חיזבאללה לא יאיים על קיום ישראל בצפון. זה לא יקרה. יש אצלנו אזור שלם של תושבים שהם פליטים בארצם. זה מטורף".
כהן: "אחרי השואה אמרנו 'לעולם לא עוד', וב־7 באוקטובר היה לנו עוד. אנשים נשחטו. נשים נאנסו. 7 באוקטובר השאיר אצלי תחושת החמצה קשה מאוד. לא הופעלנו במקומות הנכונים. אם הייתי יודע מה קורה בבארי... יכולנו לפעול הרבה יותר טוב אם הייתה לנו תמונת מצב. זה לא יקרה שוב. אני מרגיש איך הלוחמים שלי ששים אלי קרב פה, בצפון. רועדים ממתח. מחכים עם הנשק ביד".
תורג'מן: "צריך להיכנס ליראון או לאביבים, כדי להבין מה זה נקרא 'יישובי רפאים'. הייתה לי שיחת פלוגה אתמול, ואחד הלוחמים שאל אותי, 'מתי התושבים חוזרים?'"
גם בצד השני של הגבול תפסו מרחק ביטחון?
תורג'מן: "גם להם יש רצועת ביטחון פנימית. הם לא פה. הם עפו צפונה. גם מארון א־ראס עכשיו מפונה. אין יותר טיילת איראנית. על כל תזוזה – תוקפים. הם התרחקו יותר מאשר חמישה קילומטרים. כל כפרי המגע שם מפונים".
"אנחנו ממש עכשיו ביום העצמאות", אומר אוחיון. "מי שהיה שם, ולחם, וראה בעיניים את המראות ב־7 באוקטובר, מבין: האיום הזה חייב להיגמר. לא נוכל להמשיך. הלוחמים מבינים, הצבא מבין, אבל אנחנו דרג טקטי ולא מקבלי החלטות. כך או אחרת – זה חייב להיפתר".
