מי יודע, אולי כאשר השורות הללו נקראות הקבינט כבר התכנס ואישר עסקה להשבת חלק מהחטופים. כאשר הן נכתבות, ברור שמתגבשת הצעה; בקבינט המלחמה יש מחלוקת שקטה ועניינית למדי בין מי שחושבים שאפשר לשפר את תנאיה, באמצעות שיגור צה"ל למעוזי חמאס - ואלה שאומרים שאסור להחמיץ בשום אופן את החלון שנפתח. שימו לב, לדוגמה, לידיעה על הטלת הכרוזים בח'אן־יונס, הקוראים לאוכלוסייה להתפנות. ח'אן־יונס היא כור מחצבתו של יחיא סינוואר; הכרוזים מאותתים לו שצה"ל בדרך. כשהסכין על הצוואר, כל הפוגה ועסקה נראות טוב יותר.
טורים נוספים של נדב איל:
התומכים הגדולים ביותר בעסקה הם אנשי מערכת הביטחון וצה"ל. שני הרמטכ"לים לשעבר, איזנקוט וגנץ, היו קצינים צעירים כאשר נווט חיל האוויר רון ארד נפל בשבי, וההזדמנויות להחזרתו הוחמצו. הם לא שכחו. הקצינים בקבע, מהבכירים ביותר ועד המג"ד ששוחחתי איתו על גדר הרצועה, מבינים את מה שחלקים במערכת הפוליטית טרם הפנימו: המחיר להשבת החטופים נקבע, ננקב, ברגע המחדל ב־7 באוקטובר. זו לא עסקת החלפת שבויים. לא מדובר רק בחיילי צה"ל. מדובר באזרחים, תינוקות, נשים, ילדים, פנסיונרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הפקרנו אותם. לא הגנו עליהם. לכן המפלצות האלה מחזיקים אותם", אמר לי אדם עם זכויות רבות במערכת הביטחון, "ולכן משעה שיש הצעה על השולחן, כזו שהיא הכי טובה שהנושאים והנותנים שלנו יודעים להביא, חובה להביא אותה לקבינט. ולהצביע בעד". שאלתי איש צבא אחר מה דעתו על הטיעון שתהיה פגיעה מבצעית, אם הפסקת האש תהיה ארוכה מדי; אם ייכנס דלק. הוא נרעש. "תהיה פגיעה מבצעית? אז ננסה לצמצם אותה. מה זה אומר פגיעה מבצעית? אנחנו חייבים להחזיר אזרחים. זו ה־תכלית המבצעית! בשביל זה צה"ל קיים, להגן על אזרחים. נכשלנו ב־7 באוקטובר. שמישהו יתנגד לעסקה כזו? כשיש ילדים בעזה? אני אומר לך שלא יהיה דבר כזה". הוא הדגיש שזה לא אומר שמוותרים ומסכימים לכל דרישות חמאס. הבעיה, כמובן, היא שיחיא סינוואר הוא "פסיכופת, לא יציב, מניפולטיבי". הגעה למתווה עסקה ברור היא עניין מאתגר.
הפסקת האש – אי־אפשר לקרוא לזה הפוגה אם זה נמשך ימים – תגבה מחיר יקר מישראל. חמאס יתארגן, יצטייד. "ביום הרביעי הם יכולים להגיד לנו – מצאנו עוד שבעה חטופים שאפשר להחזיר", אמר לי גורם מדיני, "אז אנחנו מבקשים עוד יומיים". המשחקים האכזריים האלה יימשכו. במקביל, העולם יברך על "פריצת הדרך". כאשר הטנקים של צה"ל יתחילו לנוע אחרי כמה ימים דרומה, למעוזי חמאס, הקהילה הבינלאומית תרעש, תזדעזע. במסדרונות האו"ם זה יישמע בערך כך: עד שהגיע השלום המיוחל לעזה הדוויה, שוב מחדשים הישראלים ערלי הלב את מתקפתם הקטלנית.
צריך להדגיש: לא העסקה תסכן את הפלת חמאס ברצועה, אלא האפשרות להתלקחות בגדה או לפריצת חזית שנייה בצפון. הדאגה מהמתרחש ביהודה ושומרון גוברת. "אם נצטרך להכפיל שם את מספר הגדודים, נתקשה להכריע במהירות את חמאס ברצועה, אם בכלל", העיר בכיר ישראלי.
אחרי מחדל 7 באוקטובר, ישראל רשמה לעצמה שתי הצלחות גדולות. בתמצית: תפקוד צה"ל ומערכת הביטחון, ותפקוד החברה האזרחית המגויסת למאמץ המלחמתי. החברה הישראלית התבררה כמאוחדת, חזקה, מגויסת; צה"ל ניתר על רגליו ואל מלחמה בצורה מרשימה.
במקביל, ישראל רשמה שני כישלונות: תפקוד מזעזע של חלקים גדולים מהממשלה (ע"ע שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הטיפול במפונים ועוד), והיעדר טקטיקה בינלאומית משכנעת. סקר "רויטרס" שפורסם השבוע מראה כי יש נסיגה משמעותית בתמיכה בעמדות ישראל בארצות־הברית. כמעט 70 אחוז מהאמריקנים רוצים שירושלים תיזום הפסקת אש ו"תישא ותיתן". רוב הנשאלים, אפשר להניח, לא יוכלו להצביע על עזה במפה. הם אינם מבינים שחמאס לא מכיר בישראל וגם לא יישא וייתן איתה. בעבורם, הפסקת אש נשמע נפלא: אנשים יפסיקו למות במקום הרחוק ההוא, מעבר לים.
האזרח האמריקני נדרש לממן מאבק נגד רודן קיצוני עם שאיפות גדלות והיסטוריה של רצח. שני רודנים כאלה, בעצם: ולדימיר פוטין ויחיא סינוואר. אותו סקר של "רויטרס" הראה ששיעור האמריקנים שתומכים בשילוח נשק למלחמה באוקראינה גבוה יותר מאלה שאומרים שארה"ב צריכה לספק נשק לישראל. האוקראינים הם הקורבן המושלם, החלש, הצודק; ישראל תמיד רצתה להיות קורבן חזק ורב־עוצמה. "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן), אמר לוי אשכול פעם.
גורמים בממשל ביידן מתדרכים בשיחות סגורות שזמנה של ישראל אכן קצוב; הם מאוד לא מרוצים מהדרך שבה נתניהו פוסל את השבת הרשות לרצועה, בניגוד גמור להצהרות שר החוץ בלינקן
הנהגתה של ישראל היא מעמסה. את אוקראינה מוביל וולודימיר זלנסקי, הנערץ במערב; ישראל מובלת בידי רה"מ בלתי פופולרי בעליל בחוגים בינלאומיים. בלי ועם קשר אליו, האליטה האמריקנית הולכת ומתנתקת מישראל, ובעצם מפוליטיקה ריאליסטית בכלל.
כלומר מאז האתגר היה כבד, מלכתחילה. מולו, בשום שלב לא ניסחה ישראל בראשות נתניהו טקטיקה בינלאומית אפקטיבית. לחמאס, לדוגמה, הייתה סיסמה: הפסקת אש. מה הייתה הסיסמה של ישראל? היו לה הרבה. זה אומר שלא הייתה לה אף אחת.
ישראל רוצה בחיסול חמאס, יצירת מציאות חדשה ברצועת עזה והשבת החטופים. אלה מטרות הכרחיות, חיוניות לכל ישראלי - ואמביציוזיות. הן יושגו בכוח גבורתם המכרעת של לוחמי צה"ל, אבל נדרשת כנף מדינית־אסטרטגית. הקואליציה הנוכחית יודעת להגיד מה לא: לא לחמאס, לא לרש"פ הנוכחית, לא לכיבוש ישראלי ברצועה, לא לאובדן שליטה ביטחונית. נתניהו מוסיף - ולא להתנחלויות חדשות בעזה. הלאווים האלה אינם מספיקים. גורמים בממשל ביידן מתדרכים בשיחות סגורות שזמנה של ישראל אכן קצוב; הם מאוד לא מרוצים מהדרך שבה נתניהו פוסל את השבת הרשות לרצועה, בניגוד גמור להצהרות שר החוץ בלינקן. בנוסף, המשבר ההומניטרי ברצועה עתיד להחריף. ישראל, כמובן, תואשם.
יש את מבחן התוצאה. נתניהו מיתג את עצמו כדובר מספר אחת של ישראל, והמנהיג המוכר ביותר בעולם מטעמה. התוצאות שהנפיק לפי שעה: ארה"ב אמנם תומכת תמיכה מלאה ומעניקה גיבוי צבאי, אך אין מטרייה מדינית בינלאומית לפעולה הצבאית, ישראל מאבדת אחיזה בדעת הקהל העולמית ועל קואליציה אזורית של מתונים אין מה לדבר. חוסר היכולת של נתניהו לייצר מהלכים מדיניים (בניגוד לתגובה אליהם) הפך מזמן לשם דבר, כמו גם נטייתו לדחיינות.
היה מי שחלם השבוע בצמרת הישראלית על פתרון רוסי לעזה: המלכת משת"פ פלסטיני בסגנון רמזאן קדירוב, דיקטטור הבובה האכזר של ולדימיר פוטין בצ'צ'ניה. הוא הוצב שם אחרי שנשיא רוסיה, פחות או יותר, החריב לגמרי את חבל הארץ וכך חיסל את האיסלאמיסטים המקומיים. לתוהים: עזה איננה צ'צ'ניה וישראל אינה רוסיה. אנחנו זקוקים, יומיומית, לתמיכה אמריקנית; פוטין משוחרר מכבלים כאלה. ספק אם יימצא קדירוב עזתי.
בשמי הצפון רואים בימים אלה את נדידת הציפורים. עליתי לכיוון קריית־שמונה השבוע ב(עוד) בוקר סוער של ירי על קו הגבול. בלילה ירד גשם. הכול היה שטוף וטרי. וריק, כמובן.
יחיא סינוואר קבע את המשוואה המסוכנת באירועי שומר החומות: אין יותר סכסוכים מוגבלים עם ישראל. הוא הורה על ירי רקטי בתגובה לאירועים פנימיים בישראל. לאחר מכן, סינוואר שוב הכתיב את הנרטיב של "ההתנגדות", בפריצה של גבולות ישראל ומעשי הטבח ב־7 באוקטובר. נסראללה מקבל את המשוואה החדשה הזו, מנהל מלחמה בעצימות מוגבלת בגבול הצפון והפך להיות הסיידקיק של סינוואר. חיזבאללה סופג מכות חריפות מצה"ל, אך ההישג האסטרטגי שלו ברור: יישובי הצפון פונו. תושביהם הם, בשפה ההומניטרית הבינלאומית, עקורים.
עצרתי בבית יגאל אלון בגינוסר. המשרד של דני זמיר, מנהל המוזיאון, הוא היפה ביותר בארץ. לא בזכות ההידור; התקרה מתקלפת. בזכות הכנרת היפה והשקטה שנשקפת מהחלונות הארוכים. השבוע החל ללמוד שם בית ספר שלם של המועצה האזורית מטה אשר, ששוכנת בגליל המערבי, בואכה ראש הנקרה. כמעט כל תושביה פונו מבתיהם. הם חיים עכשיו ב־17 מוקדים ברחבי הארץ. משדה בוקר ועד טבריה.
אייל רייס, סגן ראש המועצה והאחראי על החינוך, מכיר את זמיר. הוא חיפש מקום לבית ספר יסודי לילדי המפונים, אלה שחיים בטבריה והרים טלפון לזמיר. "ואתה זוכר מה אמרת לי", שואל רייס, "מה שצריך – אתה מוכן לתת". זמיר אומר ש"אין ספק שיגאל אלון היה מאושר מזה שהבית הזה שימושי, אבל באף פנטזיה לא חשבתי שיהיה פה בית ספר". כורח השעה. "בצפון אין הסלמה", אומר רייס, "יש מלחמה. אירועים ונפילות כל יום".
ישבנו עם יפעת שייט־משולם, מנהלת בית הספר. היא בכלל מגשר הזיו, שלא פונה. בעלה בכיתת הכוננות, "ואני אופה עוגות לחיילים בכל יום שישי". כל בוקר היא חוצה את הגליל, "בין שעה וחצי לשעתיים" כדי להגיע לתלמידים שלה. במבנה בית הספר שלה, המקורי, זה שממנו היא פונתה, יושבות כעת יחידות צבאיות. "אנחנו עושים להם כביסה". חלק מהמורים עושים את אותה דרך; אחרים פונו למקום אחר בארץ, והיה צריך למצוא להם מחליפים. "אני מרגישה פה בבית. התקבלנו בחום ואהבה. והילדים שיוועו לזה", אומרת שייט־משולם, "לחזור ללמוד. לצאת מחדרי המלון. לראות חברים". "ההורים לילדים קטנים", אומר זמיר, "אומרים שאי־אפשר לחזור ככה לגבול הצפון. לא כשחיזבאללה לא טופל, ועל הגדר". "יש המון חרדות, יש רגעים קשים. יש פה ילדים מחניתה, והיו אוהלי חיזבאללה 60 מטר מחניתה. אי־אפשר לחזור למציאות שיש צלפים מעל הבתים". המילואימניקים על הגדר אומרים לי דברים בוטים יותר: "תנו לנו להיכנס", אמר אחד מהם, "תנו לנו לפתור את הבעיה".
החרדה נוכחת. ראיתי לפחות שתי ילדות שיצאו מהשיעורים, במצוקה. ליוו אותן מתנדבות וסייעות. האבות שלהן במילואים. רייס מדבר איתי על עשייה: מיגון היישובים. עמדות בטון שיוקמו, נשקיות חדשות, כיתות כוננות מורחבות. אתה מבין, אני אומר לו, שהמשמעות היא שאתם מקבלים עליכם אחריות, אחריות שהייתה עד היום בלעדית של צה"ל. "אצלנו", השיב רייס, "אחריות זו מילה שמתחילה בא' ונגמרת בת'. המתח של מה על המדינה, ומה על היישוב הוא מתח בונה".
נסעתי לטבריה, למלון שמתארח בו קיבוץ ברעם. בזכות מפעל מצליח וחקלאות משגשגת, מתפוחים ועד קיווי, ברעם הוא קיבוץ מבוסס. שיתופי באורח מלא, עד היום. אנג'לה ינטיאן פגשה אותי בלובי; דיברנו קצת על התרסקות חלום השלום, הקיבוצי כל כך. "חשבתי שיום אחד, אולי, נוכל לקחת מונית לביירות. בחיים לא חשבתי שנרגיש כמו אחרי 7 באוקטובר", היא אמרה לי, "שאנחנו לא בטוחים, שמוחשית ייתכן שחיזבאללה ייכנס לבתים שלנו וירצח אותנו". היא מדברת על עוצמת הקהילה ועל המשפחות "שהחלו תהליך קליטה בקיבוץ, וזו הקליטה שלהן. מלחמה ופינוי למלון".
ברעם שיגשג והצליח למרות שהיה צמוד לגבול לבנון; אנג'לה וחבריה גדלו בקיבוץ מבוצר, עם תעלות קשר. הרצון בשלום איננו נובע מחוסר הבנה של המציאות, אלא מנחישות.
משפחה אחת כזו היא אטיאס־בראון. עדי בהיריון בשבוע 24, עם תאומות. לה ולבעלה, עדי ("אנחנו עדי ועדי") שתי בנות, יהלי (6.5) ורוני (5.5). בעלה במילואים, לוחם ביחידה מובחרת. כמה ימים לפני שנפגשנו, נפלו שניים מלוחמי היחידה בעזה. "בבוקר 7 באוקטובר הוא מיד התחיל לארוז תיק. בכלל לא הבנתי מה קורה. הוא אמר לי 'מאמי, יש מלחמה בדרום. זה ייקח חודשים'. התראינו שלוש פעמים מאז, אפטרים קצרים". הוא היה בין הכוחות שנכנסו ביממה הראשונה לבארי וקיבוצים אחרים. היא אומרת ש"קיבוץ ברעם מאוד־מאוד תומך. בי, בנו, בבנות. גם רגשית. אין מי שלא ישאל אותי מה שלום עדי, במה אפשר לעזור. והם עוזרים". היא אחות בבית החולים בנהריה, וממשיכה להגיע למשמרות. הילדות יודעות שאבא במלחמה. היא מתמודדת עם החרדות, עם שאלות כמו "אמא, מה זה להיות יתום".
"אם תשאל את עדי", אומרת לי עדי, "אין ספק שחוזרים לגור בברעם. ושיהיה בטוח. אמא שלי הודיעה שהיא שמה וטו, אבל זה לא יעזור. אנחנו נחזור". הבנות לא מפסיקות לשאול שאלות. "הוא אבא מאוד מעורב. והוא אומר לבנות – אני התאמנתי, אני מוכן, ואנחנו עושים את זה כדי להגן על המדינה שלנו. לי הוא אומר – תזכרי שלמרות כל הקושי שלנו, יש 239 משפחות של חטופים". לא פגשתי את עדי (הבעל), אבל מהציטוטים הספורים האלה אפשר להבין באיזה סוג של בן אדם מדובר.
אני חושב על הגבורה שלה ושל נשות המילואימניקים בכלל. הצורך להחזיק את הבית, כאשר הורה אחד בצבא, לפעמים בקרב ממש. לתת תחושת ביטחון לילדים, לתפקד, לעקוב אחרי כל שביב של חדשות מהדרום, או מהצפון, בדאגה עצומה. כל כך הרבה מדברים על מי שנלחם, אבל הרבה מהאומץ נמצא בבית.
"אני מתפרקת מלא", אומרת עדי, "ואני לא ממש ישנה. כל יום הוא נצח. אבל אין ברירה. היחידה שלו, הם כולם מאוד מפוקסים בהשלמת המשימה. הם הכי טובים שיש. והמשימה הזו היא עבור כולנו, גם התא המשפחתי שלנו".
אנחנו יושבים בלובי, והבנות חוזרות מהגן ומבית הספר. אני מציע לצלם למען העיתון. "בואו נצטלם, ואולי אבא יראה את התמונה", אומרת עדי. הבנות, מתוקות, שמחות, נעמדות לצידה. הן מיישירות מבט.
