כאשר גוללים את הפיד של דניאל גליה־קינד, מחייכים נוכח צילומים מתוקים של בטן נשית עגולה שאוטוטו מביאה לעולם חיים, מתרשמים מתמונות אמנותיות של כוריאוגרפית מוכשרת בפעולה ומדלגים בין נופי אגמים תכולים לביתיות אירופית מרגיעה. אבל אז, בום. שלושת הפוסטים האחרונים מטיחים אותנו באחת אל המציאות המדממת והבלתי ניתנת לעיכול של ישראל מאז טבח 7 באוקטובר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשורת הפוסטים הבאה גליה־קינד, ישראלית בת 38 שמתגוררת באמסטרדם, נואמת בקול חזק אך שבור בפרלמנט האירופי ומתחננת בדמעות לעולם הנאור, שיבין שחייבים לשחרר מיד את כל החטופים הישראלים שנבלעו במנהרות עזה, כיוון ששעון החול של חייהם אוזל.
דימוי שעון החול גם מלווה את חומרי ההסברה לקמפיין שגליה־קינד גויסה אליו על ידי משפחתה של ירדן רומן, ישראלית בעלת אזרחות גרמנית שנחטפה לעזה. רומן היא אחותו של גילי רומן, שהוא החבר הכי טוב של דניאל. "גילי הוא חבר נפש, ממש כמו אח שלי. הכרנו במחאה של 2011 וגם עבדנו יחד כשגילי ניהל בית ספר בינלאומי ש־20 אחוז מתלמידיו פלסטינים. אני כוריאוגרפית, והוא הזמין אותי לפתוח שם מגמת מחול", היא מספרת.
אחות של גילי, ירדן, גרה ארבע שנים בקיבוץ בארי, יחד עם בעלה אלון ובתם גפן בת השלוש. את הקיבוץ עזבו לפני חודש, ומיד נסעו לטיול משפחתי ארוך עם כל האחים של ירדן. בערב שמחת תורה הגיעו השלושה לבקר את ההורים של אלון בקיבוץ, והתעוררו לתופת ולגיהינום. הם נחטפו והוכנסו לרכב של המחבלים כדי להעביר אותם לעזה.
"קצת לפני הגבול הם זיהו הזדמנות וקפצו מהרכב הנוסע, גפן בזרועותיה של ירדן, שהבינה שהיא לא יכולה לרוץ מספיק מהר עם הילדה על הידיים, וכדי להציל את גפן מסרה אותה לאלון שהתחיל לרוץ עם הילדה", מספרת דניאל, וזו לא תהיה הפעם האחרונה בשיחה שבה הקול שלה יישבר.
המרחק בין אמסטרדם לעוטף מתבטל כאשר היא הופכת להיות חיילת בחמ"ל שמתכוון להחזיר את ירדן בחיים. דניאל נשואה לדורון גליה־קינד, שניהם יוצרים כוריאוגרפים ואנשי חינוך. דניאל לומדת באמסטרדם לתואר שני, דורון הוא גם המנהל החינוכי של תנועת צופי ישראל באירופה, והם עומדים בראש קהילת אנ"ת, שעוסקת בקשר שבין אמנות חברה וחינוך. הם הורים לסול, שהוא בגיל של גפן, ודניאל בהיריון.
מתי שמעת על מה שקרה?
"ביום ראשון בצהריים. ביום שבת לא יצרתי קשר אקטיבי ממש עם כמעט אף אחד, וזה נדיר, אבל גם לא עם גילי. וביום ראשון אני מתכתבת עם גילי והוא מסביר לי מה קורה ומספר לי שמיד כשהוא שמע, הוא לקח את הג'יפ של אבא שלו ולקח איתו חברים לוחמים, וכולם ירדו לשטח לסיורים בעקבות מה שהם זיהו כעקבות שירדן השאירה, כדי לנסות להבין מה קרה, אם היא שרדה, נפצעה, נחטפה, מה עלה בגורלה".
ממקום מושבה באמסטרדם, דניאל מיד הצטרפה לחמ"ל שהקימה המשפחה להשבתה של ירדן. "התחלתי להיות בעניינים, לתמוך בגילי, לעזור בכל מה שביקשו בחמ"ל, ואז אמרו שיש הפגנה באמסטרדם, וביקשתי לדבר בהפגנה".
ואז הזמינו אותך לפרלמנט.
"כן, בשטרסבורג. ומשם נסעתי לברלין להצטרף לגילי ולמשפחה במשלחת לגרמניה, שם גם הצבנו את המיצג של שעוני החול שעיצב האמן אורן עילם".
את מאמינה שזה עוזר? המיצגים, הנאומים, הפוסטרים שנתלשים בלב ערל.
"לא רק שאני מאמינה שזה עוזר, אני יודעת שזה עוזר. ראיתי איך דעת הקהל משתנה כשנמצאים ברמה גבוהה של עבודה תקשורתית".
"לוק אט מי אנד סי ירדן", אומרת בדמעות דניאל בנאום שלה בפני הפרלמנט האירופי ומספרת לעולם שהבן שלה, סול, הוא בגיל של גפן, הבת של ירדן. כדי להציל את גפן, ירדן ואלון התפצלו, הוא רץ עם גפן בחזרה לתוך ישראל והם התחבאו במשך 24 שעות, עד שהצליחו לחזור לבארי ולחבור לצבא, וירדן מצאה מחסה עד שהנאצים בדמות אנשי חמאס תפסו אותה.
ומדוע אתם מניחים שירדן נחטפה ולא נרצחה?
"הנחנו שהיא חטופה כי הפעם האחרונה שבה אלון ראה אותה זה כשהיא ניסתה להתחבא מאחורי עץ. למחרת גילי חזר לשם עם גששים וחברים שלו מהצבא, שסרקו את השטח ולא מצאו סימני דם, אז הם הניחו שהמחבלים מצאו את ירדן ולקחו אותה בלי לפגוע בה.
"מאותו רגע המשפחה יצאה למסע להשבתה של ירדן, בעלת אזרחות גרמנית. האחים גילי ורוני נסעו ופגשו את הקנצלר, את הנשיא, את ראשי המפלגות, ואני איתם. קיימנו ראיונות לכל העיתונים ואפשר להגיד שהם שינו את דעת הקהל בגרמניה. כולם אומרים שלמסע הזה הייתה השפעה אדירה על הלך הרוח ועל התפיסה עד כמה גרמניה חייבת להתערב".
אנחנו משוחחות שעות ספורות לאחר שדניאל נוחתת מסיור שערכה באירופה ושעתיים אחרי שמשפחת רומן קיבלה הודעה מנציגי הצבא שהגיעו לביתה ואישרו שירדן מוגדרת באופן ודאי כחטופה. "כשדובר על שחרור בעלי אזרחות זרה, זה היה מזעזע בעיניי, כי את ירדן אולי יצילו בעזרת האזרחות הגרמנית שלה, אז זה אומר שאם יש לך אזרחות זרה את יודעת שמישהו ידאג לך, אבל אם את יהודייה את תלכי כצאן לטבח?" העייפות זולגת מקולה של מי שיצאה למסע הזה בהיריון, ולכן גם אמרה בסרטון שהעלתה: "יש לי 18 שבועות להחזיר את העולם להיות מקום טוב יותר".
יכול להיות שאת עולמה של משפחת רומן תצליחי להציל.
"אני מרגישה מהתגובות לסרטונים, שהצלחתי לדבר קול של הרבה אמהות ולא רק את הקול של עצמי. קול האמהות זה קול שלא תמיד יש לנו איפה לדבר אותו, בטח במדינה שבה בקבינט הביטחוני המצומצם אין אף אישה אחת, ובכלל בצמרת קבלת ההחלטות מקומן של נשים כל כך מצומצם. חבל שהשיח האנושי האימהי השואל שאלות מושתק מפני השיח הנחרץ, היודע, הגברי, שאני מוצאת בו אוטומטיות, בשעה שהעולם צריך תנועה אחרת, צריך התנהלות אחרת".
וכאמור את הקול האימהי הזה היא נידבה למאבק של משפחת רומן לשחרור ירדן ושאר החטופים והתייצבה לנאום בכיכר דאם שבאמסטרדם, שם היא גרה: "ידעתי שתהיה פה הפגנה וידעתי שאני באה לספר את הסיפור של ירדן שהוא הסיפור של כל האמהות. לכן גם אמרתי, 'תסתכלו עליי ותראו את ירדן', ואני יודעת שהדברים הידהדו והגיעו רחוק, כי פנו אליי מיד גם מגופי הסברה ודיפלומטיה ישראליים וגייסו אותי לפרלנמט האירופי כדי לתת עדות ולייצג את קול החטופים בוועדה יום לפני הצבעת הפרלמנט על ההצהרה שהם הוציאו".
ואז הם גינו.
"אני רוצה שיידעו שדיפלומטים ישראלים עושים עבודה מורכבת ומדהימה, לצד חברי הפרלמנט האירופי שתומכים בישראל בסביבה עוינת. כיוון שאין לנו ייצוג בפרלמנט, קיימת שם ועדה לענייני ישראל".
אז את עלית לדבר בפני הוועדה?
"הגעתי עם שתי משפחות שניצלו מנחל עוז - הורים עם תינוקת בת שבעה חודשים, ומשפחה עם שלושה ילדים מגיל 9 עד 15 והם דיברו באופן מצמרר, ובגלל הדברים שהם אמרו, אמרתי בפני הוועדה שאני רוצה לדבר על העתיד, על זה שאני צריכה שירדן תחזור הביתה. איך זה יכול להיות שהעולם ממשיך לתפקד כשבעזה יש יותר מ־200 חטופים ישראלים, בהם גם תינוקות וילדים? לא הבנתי באיזה עולם הגיוני להסתגל למצב הזה? קשה לי להכיל את זה".
"לאורך כל התקופה האחרונה שבה התפוררנו מבפנים, היה לי ברור שהולכת להגיע תקיפה מבחוץ, שזה רק עניין של זמן. לא סתם ישראל לא יכולה להרשות לעצמה כזו התפוררות פנימית. אנחנו צריכים לחזור להיות מאוחדים"
מה חשבת שיקרה?
"לא חשבתי שהימים יעברו והם יישארו שם. חשבתי שהעולם יעצור, כי מה זאת אומרת 200 אנשים בעזה? מי האבא והאמא? איפה ההורים של העולם הזה? הרי זה לא סביר, אני באמת־באמת לא מבינה. בהתחלה חשבתי שגרמניה תעשה את זה, שהיא תיעמד על הרגלים האחוריות".
למה דווקא גרמניה?
"כי יש לה הזדמנות לתקן. ונכון, זה נאיבי מאוד לחשוב ככה, אבל אני נותנת מקום לנאיביות הזו, ולכן אנשים מתחברים לדברים שלי. כי יש בתוכנו את כל הקולות — גם פסימיים אבל גם אופטימיים וגם נאיביים ולא נוכל לבנות עולם אחר בלי להאמין בנאיביות, ובלי להגיד שזה לא הגיוני שאנשים בשבי חמאס, ולא הגיוני שאנשים יושבים בבית ונופלים עליהם טילים, כאילו זה נורמלי, אבל זה לא נורמלי", היא לוקחת נשימה. ואז אומרת בכאב: "לאורך כל התקופה האחרונה שבה התפוררנו מבפנים, היה לי ברור שהולכת להגיע תקיפה מבחוץ, שזה רק עניין של זמן. לא סתם ישראל לאורך השנים לא יכולה להרשות לעצמה כזו התפוררות פנימית. אנחנו צריכים לחזור להיות מאוחדים. ובעיקר התפקיד שלנו זה שהעולם יבין שהבעיה שלנו היא לא רק שלנו, היא הסמל למה שהולך לקרות אצלם".
אנחנו מזהירים "דה ווסט איז נקסט", אבל האם יש לנו סיכוי מול דעת הקהל שברובה המובהק היא פרו־פלסטינית וניזונה משנאת יהודים וישראלים?
"זה לא המספרים, זה גם עניין של 'איכות העבודה'. ונכון, זה לא קל, אבל למרות שאיבדנו שישה מיליון, שרדנו את השואה ולא נעלמנו. נכון שאצל חלק מאיתנו תישאר אבן בפנים, אבל אנחנו לא יכולים להתמקד בזה. גם סבתא שלי שניצלה מהשואה שילמה את המחירים והייתה אצל מנגלה. אבל היא רצתה לחיות ושאנחנו נחיה ונתמקד במה כן אפשר לעשות. וחלק מזה אומר להתמקד עכשיו בהחזרת החטופים ולהשמיע את הקול הנשי שמבקש את זה. הכוח הנשי, ולא הכוח של הגנרלים, הוא הכוח החדש שלא פעם ולא פעמיים שינה גורלות", היא אומרת.
ואנחנו שוב צריכות לעצור כדי לקחת אוויר, והמחשבות שלי מתגלגלות. ואיך שאני חושבת בהקשר הזה על רחל עוגיות, דניאל אומרת: "הנה, תראי את רחל אדרי, זה הרי סיפור שאי־אפשר אפילו להמציא אותו. וזה לא סתם שהיא הפכה להיות כזה סמל, זה ממש יעל וסיסרא. הכוח של החום, החיבור, הרכות, התושייה, יכולת התכנון, שזה גם דבר מאוד נשי, אבל תחבולה יעילה, כזו שלא מתרכזת בכוחניות אלא בחוזקה. ואני רוצה לחזק ולחבק את הכוח הזה שנשים כמו רחל אדרי מייצגות".
ומסתבר שדניאל מגבה את הדברים שלה גם במחקר אקדמי. בתואר השני שלה באמנות היא עורכת מחקר אמנותי במחול, בגוף, שאותו היא בוחנת על 40 אמהות "שדרכן למדתי שאימהוּת היא ערך שאנחנו צריכות לתת לו יותר לגיטימציה. זה ערך שנמצא בתכונות ויש בו המון כוחות ששכחנו, וצריך להזכיר לעצמנו כי היעילות של הכוחות האלה עכשיו היא לא פריבילגיה, אלא עניין מציל חיים בסיסי אפילו יותר מלחם. שצריך לתת לו מקום כי יש בתוכו כוח ועוצמה ואינטואיציה ומזל. ואנחנו פשוט חייבים את זה. עכשיו כל אחת צריכה להיות הגרסה הכי טובה של עצמה".
מה תגידי לירדן כשהיא תחזור?
"את מה שגילי רוצה להגיד לה כבר כל כך הרבה ימים: שגפן בסדר. היא הרי לא יודעת מה קרה איתם. היא לא יודעת אם הם ניצלו. זה מה שאני רוצה שירדן תדע, שגפן חיה. זה הכוח שהיא צריכה".
מתי את צריכה ללדת?
"בסוף פברואר. כרגע מרגיש נצח".