ביום ראשון שעבר, כך פורסם, נפגש הרמטכ"ל אביב כוכבי עם מפקדים בכירים בפיקוד המרכז וביקש מהם לפעול על מנת לצמצם את מקרי הירי בפלסטינים בגדה. ה"בקשה" (מוזר, אותי לימדו שבצבא מחלקים פקודות) הגיעה לאחר תקופה ארוכה ומדממת בשטחים, שבמהלכה נהרגו יותר מ-40 פלסטינים מירי חיילי צה"ל. רק בשבוע אחד ביולי נהרגו חמישה פלסטינים.
שווה להתעכב על זה שוב: מאז חודש מאי גרמו חיילים ישראלים, "הילדים של כולנו", למותם של עשרות בני אדם, בהם כעשרה ילדים ונערים. אני בספק אם יחול שינוי גם לאחר שהרמטכ"ל ביקש כל כך יפה, משום שכל הגופים שאמורים לפקח על המתרחש מאחורי הקו הירוק כושלים שוב ושוב בהגנה על הפלסטינים - בין אם מדובר בממשלה, בצבא, במשטרה, בבתי המשפט, וחשוב לא פחות, התקשורת הישראלית. וזה לא במקרה.
מה בדיוק קרה בכל המקרים האלה? האם החיילים היו בסכנת חיים, אובייקטיבית או סובייקטיבית? האם פעלו בהתאם להוראות ולהנחיות? האם אותן הוראות אכן נותנות משקל מספיק להגנה על חיי אדם? לנו, הציבור, אין דרך אמיתית לדעת. אנחנו כן יודעים שחיילי צה"ל, שוטרים וגם מתנחלים אלימים, נהנים מגב פוליטי, חסינות משפטית ותקשורת שנעה ברובה על הספקטרום שבין לאומני לאדיש.
שגרת הכיבוש אמורה לזעזע את הפוליטיקאים, לגרום לחשבון נפש בצה"ל להוביל לאכיפה מוגברת מצד רשויות אכיפת החוק. אבל זה לא קורה. כל כך מוגזם לצפות לכותרת ראשית?
בקרב הפוליטיקאים התמיכה באה לידי ביטוי בגיבוי פומבי, הצעות חוק למתן חסינות לחיילים, התערבות למען חשודים ונאשמים וסיוע לכל פעולת גזל שמבצעים מתנחלים. החסינות המשפטית באה לידי ביטוי בהימנעות כמעט מוחלטת מנקיטת צעדים משפטיים נגד חיילים ומתנחלים אלימים.
לפי נתוני ארגון "יש דין", פחות מאחוז מהתלונות (!) שהגישו פלסטינים בעקבות פגיעה של חיילים הובילו להעמדה לדין. המספר הזה, נמוך עד כדי גיחוך, עדיין גבוה ממספר כתבי האישום שהוגשו בעקבות 60 תלונות שהוגשו למשטרה בשנים האחרונות בעקבות תקיפת פלסטינים בתוך יישוביהם על ידי מתנחלים. שם לא הוגש אף כתב אישום.
הגב הפוליטי, הצבאי והמשפטי הוא שמאפשר את האלימות הבלתי פוסקת נגד פלסטינים. ומי שאמורה להזדעק, כלב השמירה של הדמוקרטיה, התקשורת הישראלית, עוברת על כך ברובה בדממה. בדיקה מהירה מראה שברוב המקרים זוכים הרוגים פלסטינים לאזכור קצר, לקוני ומסויג. "דיווח פלסטיני", "במהלך עימותים", או כל ביטוי אחר שהתקשורת ה"שמאלנית" יכולה להשתמש בו כדי לטשטש את העובדה שצעירים, שעלו על מדים ומשרתים בשטחים כדי לאפשר את המשך הקיום של הכיבוש, קטלו את חייו של אדם.
והתקשורת כאן חיונית. כתבתו של יגאל מוסקו באולפן שישי על המתרחש בדרום הר חברון זעזעה רבים והכניסה את צה"ל והימין המתנחלי למגננה. ללא החשיפה של אתר "שיחה מקומית" וכאן 11, כלל לא הייתה נפתחת חקירה בעקבות מותו של איסמעיל טובאסי, שעל פי החשד נורה על ידי מתנחלים. ללא הפרסום בתקשורת, גרסת החיילים שהרגו את מוחמד אל-עלאמי בן ה-13 כלל לא הייתה נבחנת. כך גם במקרים שבהם נורו למוות מאלכ חמדאן ומוחמד תמימי.
גלעד גרוסמןיורם להמןאלה מקרי הקיצון, המקרים שבהם קופחו חיי אדם, והם עוברים רק סנטימטרים ספורים מעל הרדאר. בשבועות האחרונים חשפו הארץ ושיחה מקומית שורה של אירועים חמורים בגדה: מתקפות משותפות של חיילים ומתנחלים לתוך כפרים פלסטיניים; מקרה שבו מתנחל ירה על פלסטינים מנשק שלקח מחייל; גידור מעין מים שמשמש כפר פלסטיני על ידי מתנחלים; הריסת בתים ושפיכת מים של קהילה פלסטינית בראס א-תין על ידי המינהל הצבאי.
זוהי שגרת הכיבוש האמיתית, והאלימות נגד פלסטינים משרתת מטרה. היא דוחקת אותם החוצה מהמרחב, מרחיקה אותם מאדמותיהם, שומרת עליהם כנתינים מפוחדים וקלים לשליטה ומייצרת פערי כוח שלישראלים נוח איתם. היא אמורה לזעזע את הפוליטיקאים, לגרום לחשבון נפש בצה"ל להוביל לאכיפה מוגברת מצד רשויות אכיפת החוק. אבל זה לא קורה. כל כך מוגזם לצפות לכותרת ראשית?
- גלעד גרוסמן הוא דובר תנועת "זזים - קהילה פועלת"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
