רוני דניאל היה דמות חריגה בנוף העיתונאי-תקשורתי. הוא היה שייך לאותו זן הולך ונכחד של עיתונאים שבכובעו כאיש צבא בסדיר ובמילואים לחם ופקד על לוחמים בקרב וכמעט במקביל, כאזרח, דיווח על הלחימה ועל הצבא.
• "הוא יחסר לכולנו על המרקע, ובלבבות": ההספדים לרוני דניאל
• חברו של דניאל: "הגענו אליו הביתה ומצאנו אותו מול הטלוויזיה"
עובדה זו, לדעתי, השפיעה מאד על דרכו המקצועית ועל האופן שבו התייחס לצבא ולמערכת הביטחון. הוא ידע ששדה הקרב הוא מרחב ענק של חוסר ודאות, מועד לטעויות אנוש, כשלים טכניים, מחדלים ופשלות. הוא הכיר את צה"ל וידע שהשגרה הצבאית, מה לעשות, מנוונת לעיתים וגורמת לתאונות, שה"הקפצות" לפעולה מלחיצות אנשים צעירים ולא מנוסים, וכי לגנרלים יש תמיד נטייה להילחם את המלחמה הקודמת.
4 צפייה בגלריה
היה סלחן וזהיר, אך לא חסך ביקורת על שחיתות ורשלנות
(צילום: במחנה, טוניק, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
4 צפייה בגלריה
סירב להישכב על הקרקע בגלל אזעקות בזמן ששידר. דניאל בסיום ההתנתקות
(צילום: שרון חדד באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
ההיכרות האינטימית הזו עם כל היבטי העשייה הביטחונית גרמה לרוני להיות הרבה יותר סלחן מרוב עמיתיו ביחסו למשגים ולמחדלים שהתגלעו בצה"ל. הוא פשוט הבין טוב יותר מאחרים את הקשיים שבהם נתקל הלוחם או מפקד בעת מילוי תפקידו, ולכן היה סבלן וזהיר יותר בביקורתו. היו בין הקולגות מי שכינו אותו בשל תופעה זו, בסרקזם, "דובר צה"ל" - ועשו לו עוול. הם התעלמו מהביקורת הנשכנית, הבוטה והעקבית של רוני על תופעות של שחיתות, רשלנות מבצעית, הטרדה מינית ומנטליות ה"יהיה בסדר" כשאלה נתגלעו בצה"ל ובמערכת הביטחון. שגיאות אנוש היו בעיניו נסבלות - לא עבירות על סולם הערכים האנושי והצה"לי.
ערב אחד, אחרי שנחשפה פרשת הירי של אלאור עזריה במחבל מנוטרל, טלפן אליי רוני כשגרונו חרוך מזעם וסיגריות, ודרש שאסביר לו איך חייל בצה"ל יכול לעשות מעשה כזה. הוא לא היה תמים, הוא ידע שבהיסטוריה הצה"לית היו מקרים שבהם נהגו לוחמים ומפקדים בניגוד לכללי המוסר ואמנת ז'נבה. אבל הוא לא העלה על דעתו, כך אמר לי, שלוחם בצה"ל מסוגל לירות באדם לא חמוש, גוסס, ששוכב חסר אונים על הקרקע. "זה מעיף לי את המוח", אמר לי אז בסגנון הישיר - הבוטה לעיתים - שהיה לסמלו המסחרי.
בני גנץ ויאיר לפיד סופדים לרוני דניאל בפתח ישיבות הסיעה
(צילום: גיל יוחנן, ערוץ כנסת)
לרוני היו ציפיות גבוהות מצה"ל, ובניגוד לסטיגמה שהודבקה לו שלא בצדק, הוא לא היסס לבקר בשצף קצף בלי לעשות חשבון כשצה"ל, השב"כ המוסד ובעיקר הפוליטיקאים לא עמדו ברף הגבוה שהציב להם. תדמית הגולנצ'יק הכעוס שזכתה לחיקוי נהדר ב"ארץ נהדרת" לא הייתה פוזה.
רוני, שגדל בקיבוץ מעוז חיים, התחנך על הערכים והאתוס של ההתישבות העובדת, ודבק בסולם הערכים והעקרונות שעוצבו באוהלי הפלמ"ח. לכן גם אחרי שנים בעיר הגדולה, כשכבר היה חבר מן המניין בבוהמה התל אביבית, הוא ראה את עצמו קשור לאדמה ולמי שעבד בה ונלחם עליה.
רוני ממש סבל כשראה את החממות שעלו באש ליד נתיב העשרה בזמן מבצע עופרת יצוקה, וטרח הרבה כדי לנחם את החקלאי שהגיע לעמדת השידור שלו. דקות אחדות אחר כך הפגין קשיחות לא אכפתית (כביכול) כשסירב בניגוד להוראות לתפוס מחסה בשידור בזמן שנשמעה אזעקת צבע אדום. עם זאת, החזות והדעתנות הקשוחה שהפגין בכל הזדמנות הייתה לדעתי רק פסאדה שנועדה להסתיר את עובדת היותו איש רגיש ועדין. הזמר והמשורר אריק איינשטיין ז"ל, ידע והוקיר את הרגישות והחביבות הטבעית של רוני, וזה כנראה היה הבסיס לידידות ההדוקה בין שני הטיפוסים הכה שונים זה מזה. זאת, בנוסף כמובן, לעובדה ששניהם היו אוהדים שרופים של הפועל תל אביב עד יום מותם.
רוני אהב אנשים ותמיד - אם רק יכול היה - התגייס לעזור למי שפנה אליו. גם לזרים גמורים. אל תטעו בדמות הקשוחה-לעיתים שהופיעה על המסך; רוני דניאל היה לב ענק. ואנחנו, עמיתיו וידידיו, נאהב אותו מאד גם אחרי ש"החזיר ציוד".
פורסם לראשונה: 22:30, 26.07.21
