7 צפייה בגלריה
אפרים מילר. נקלע לזירת הפיגוע 19 שנה אחרי שאיבד את אביו, שהיה הרבש"ץ של איתמר
(צילום: גיל יוחנן)
אפרים מילר (33), תושב מחנה גדי שליד משואה בבקעה, היה זה שפתח את דלתות אוטובוס החיילים אחרי פיגוע הירי בבקעת הירדן. "מיד כשעקפתי את האוטובוס הבנתי שקורה משהו חשוד, שמדובר בזירת פיגוע. ראיתי גם את הטנדר שבו המחבלים נמלטו מהמקום, כשעולה ממנו הרבה עשן", שחזר. "שלפתי את האקדח שלי והתחלתי לסרוק את הזירה. מתוך האוטובוס התחלתי לשמוע צעקות 'פיגוע, פיגוע'. ראיתי שהאוטובוס מחורר מכדורים. הוא היה ללא נהג, ונסע באיטיות לכיוון השוליים".
מילר הוסיף לתאר כי "מבפנים צעקו 'עצרו את האוטובוס'. היה ריח חריף ופחדתי שהאוטובוס יתפוצץ בכל רגע, עם כל החיילים בתוכו. ניסיתי להיכנס דרך חלון הנהג כדי לפתוח את הדלתות, אבל לא הצלחתי. הקפתי את האוטובוס ופתחתי אותו דרך ידיות החירום. סרקתי את האוטובוס כדי לוודא שאף אחד לא נשאר בו, ואז העברתי דיווח מסודר לכוחות". בשלב הזה הגיע למקום בצלאל ויברמן, גם הוא תושב מחנה גדי וממקימי מכינת ליאל שבבקעה, ויחד עם מילר החל לדלוק אחרי רכב המחבלים.
מילר נקלע לזירת הפיגוע 19 שנים אחרי שאביו, שלמה, נרצח בפיגוע ירי בהתנחלות איתמר שבשומרון. מילר היה אז בן 14. האב, שהיה רבש"ץ היישוב, מיהר לסייע למאבטחים בש.ג כשמחבל פתח לעברם באש, וכשהגיע למקום נורה למוות על ידי המחבל, שהיה קצין בביטחון המסכל הפלסטיני. "היינו בחמ"ל ושמעתי בקשר על הפיגוע. שאלתי את האחראי והוא אמר לי שהרבש"ץ של היישוב נפגע, ואז נפלט לי: 'זה אבא שלי'", הוא שחזר.
7 צפייה בגלריה
הציר שבו אותר רכב המחבלים השרוף נחסם. תושבים קוראים: "להחזיר את המחסומים"
(צילום: גיל יוחנן)
לדברי מילר, במהלך הסיוע לפצועי הפיגוע באוטובוס הוא לא חשב על דבר מלבד לסייע להם, אך לאחר האירוע הוא הוצף רגשית. "כשהאדרנלין ירד, הכול צף וחשבתי על הפיגוע עם אבא. הדמעות החלו לזלוג, וחשבתי על העובדה שאסור לי להשאיר את אשתי והילדים שלי לבד. אלה היו רגעים קשים".
השקט הופר: "להחזיר את המחסומים"
לאורך שנים ארוכות הייתה בקעת הירדן שקטה. בשיחות על האזור הזה אפשר היה לשמוע על תמרים, חקלאות, שמש ונופים - ולא חוסר ביטחון, אף שהבקעה נמצאת אל מעבר לקו הירוק. אבל מאז הפיגוע המשולב שלשום, משהו בתחושת הביטחון של התושבים התערער.
"עד היום הרגשנו בטוחים בבקעה, והיום אנחנו מבינים שהשקט הזה הוא מדומה. זה אומר שהמפגעים ניצלו את השקט פה ואת העובדה שבעקבותיו יורדים המחסומים. הצירים שפותחים הפלסטינים באופן בלתי-חוקי לא נסגרים מחדש, וחבל", אמר יואל טוביאנה, בן 37 משדמות מחולה שבצפון הבקעה.
טוביאנה, תושב הבקעה זה 19 שנים, הסביר כי המטרה היא לחזק את הצבא, אבל לא להשתכר מהשקט. "אנחנו כתושבים וכצבא צריכים להחזיר את ההרתעה. זה אומר להחזיר את המחסומים ולסגור את הצירים – למשל את מחסום בקעות שהיה פתוח. המחסום מחבר בין שכם לבקעת הירדן. גם מחסום תייסיר שמחבר בין ג'נין לבקעה. כל אלו נשארו פתוחים בגלל השקט המדומה שיכול לעלות לנו בחיי אדם".
גם יממה אחרי פיגוע הירי המשולב, עובדים בבקעה חקלאים פלסטינים במטעים ישראליים ביישובי הבקעה. עאטף ועימאד, שמתגוררים בכפר טמון הסמוך למקום הפיגוע, נאלצים להאריך את הדרך לביתם וממנו בגלל הפיגוע, שהוביל את צה"ל לחסום את הציר שבו ניסו המחבלים להימלט, ניסיון שלא צלח בעקבות התלקחות בקבוק תבערה ברכבם.
"אם מישהו עשה פיגוע, למה אני צריך לסבול?", תהה עאטף. "אנחנו חקלאים, השתמשנו בכביש לעבודה עבור הישראלים. למה לסגור אותו? אם יש מחבל שעשה בעיות ותפסו אותו והוא בכלא, אז למה לסגור את הציר? זה פוגע בנו".
תושבי הבקעה הפגינו אתמול תחת הכותרת "חיינו אינם הפקר", ודרשו ממקבלי ההחלטות להשיב את הביטחון. במקביל, הם חיזקו את לוחמי צה"ל והעניקו להם חבילות. מיכל, תושבת הבקעה, השמיעה קולות קצת אחרים מהתושבים האחרים. "יש פה דו-קיום מיוחד. אנשים מהכפר פסאיל יושבים איתי יחד. אנחנו ממש חיים ביחד ועובדים יחד. זה אזור שקט שמאוד מדגיש את הדו-קיום", אמרה. "הפיגוע הקשה ערער פה את התושבים. זה אירוע שמ-2009 הבקעה לא חוותה. יש פה תקופות שפתאום אתה מרגיש התחממות. כמו לפני כמה חודשים שהחלו לתלות פה דגלים פלסטיניים".
"זה בא בגלים, אבל אין ספק שהפיגוע הזה הוא אירוע מאוד דרמטי ואחר ממה שאנחנו רגילים. לפעמים ילדים זורקים אבנים, ובהם מטפלים עם הצבא ומדברים עם ההורים, אבל פה מדובר בבחור מבוגר שחי פה שנים בכפר שאנחנו עוברים בו", הוסיפה מיכל. "זה היה בכביש 57, שבו אנו נוסעים יום יום. והכול היה מאוד מתוכנן. זה פתאום רגע מרעיד לך את כל התפיסה על אודות הדו-קיום הזה". לפי ההערכות, בימים הקרובים האבטחה על הצירים ובתחנות האוטובוס תתוגבר בבקעה בעקבות הפיגוע.
